נוכחות

פעם בכמה זמן מתעורר שוב הדיון בדבר נוכחות הנוער באינטרנט… איך נגן עליו ואיך נדאג שלא יסתובבו הילדים במקומות אסורים ועם אנשים רעים…

בפעם אחת שכזו שמעתי את אחד המומחים שהובאו לאולפן זה או אחר אומר שדי אם נהיה נוכחים ומעוניינים בחייהם והילכותיהם של הילדים וכבר אנו נעשה כברת דרך ארוכה להגן עליהם מכל הסובב אותם. כאשר אנו שואלים אותם איפה הם מסתובבים ומה הם עושים שם (וירטואלית ובעולם האמיתי) אנו מראים להם שאנחנו מעוניינים, שאכפת לנו ואנו מגדירים להם את מה שהם אינם בהכרח יודעים, את הגבולות שאנו מאמינים בהם. בודאי שהם יכולים לשקר. הם יכולים לספר לנו סיפורים ולהעלים מאיתנו את האמת, לא בזה העניין ונהפוך הוא. לא מדובר כאן בדרך לגלות את האמת אלא בדרך להתוות את דרכם של הנערים. איננו רוצים או יכולים לרגל אחריהם. הם יודעים, כפי שאנחנו ידענו כילדים, להעלים את "ריח העשן" לפני שהם נכנסים הביתה. כאשר אנו אומרים את דעתנו ושואלים שאלות אנו מראים שאכפת לנו ומגדירים שוב את הגבולות שאנו מאמינים בהם.

וכל זה למה??

בזמן האחרון אני מתלבט רבות לגבי נוכחות שלנו כמבוגרים ועוד יותר כמורים ומחנכים, בחייהם המקוונים של תלמידינו. טוב נו אני אגיד את זה, להיות "חברים" שלהם בפייסבוק.

פייסבוק הוא אחד ממקומות המפגש הפעילים ביותר של ילדים ונוער היום. ילדים שפוגשים זה את זה במשך היום ממשיכים לקיים שיחה ואינטראקציה ערה ביותר גם אחרי הצהריים ובערב דרך הפייסבוק. הורים רבים מפחדים ממה שיכול "לקרות" שם ורבים אחרים אינם יודעים כלל מה "קורה" שם אבל אינם יכולים או מרשים לעצמם להתעניין אצל ילדיהם מה הם עושים שם כלכך הרבה שעות.

כאשר נכנסתי למערכת החינוך בתחילת השנה מצאתי שאחד הדיונים החמים ביותר בחדר המורות הוא הפייסבוק. טיפות קטנות ממה שקורה שם התחילו לטפטף לתוך חדר המורות ולחדרי היועצות. גילינו "להפתעתנו" ששם קורים הדברים. מאחורי גבנו מתקיימות חרמות, ריבים, מכות ממש . התחלנו לחשוב על "מה אפשר לעשות" כאשר הדיון מתמקד בעיקר באיך ניתן לשלוט בזה (ובעיקר למנוע מתמונות וסרטונים שלנו לעלות לשם.)

I ישג ש דמקשלןמע דודפןבןםמ

או באנגלית

I had a sneaking suspicion שזו אינה התשובה.

ככל שאני חושב על זה יותר מתחוור לי כי אם נהיה לאיזו שהיא השפעה על הנערים שאנו פוגשים יהיה זה רק אם נהיה נוכחים בחייהם באמת. אנו מנסים לשלוט בהם ונכשלים. מנסים "לחנך" אותם ולא מגיעים. ביום אחר אולי אכתוב על משמעת, קשיחות והענשה אבל לא היום… אבל בקצרה אומר שכאשר הפסקנו להעניש, הפסקנו "לגעת" בילדים (תרתי משמע). גזרנו על עצמנו להיות מרוחקים מהילדים. אסור לגעת, אסור לצחוק, אסור להעליב, אסור לכעוס. עלינו להיות קשוחים ומרוחקים. מקצועיים. אולי (אולי) בהוראה זה עובד… בחינוך? לא.

שמיטה? הר סיני?

כל מי ששאלתי אמר לי בצורה חד משמעית. אל תאשר את בקשות התלמידים להיות "חבר" סליחה, חבר (ללא מרכאות) שלהם בפייסבוק.

"אל תכניס אותם לחיים שלך" "אל תחשוף את החברים שלך בפניהם" "אל תחשוף אותם בפני חברים שלך" "תצטרך להיזהר בהתנהגותך"…

יש לי שתי טענות: הראשונה "דידקטית" והשנייה  חברתית. בעצם ההפך. אנשי חינוך תמיד היו בקשר אינטימי עם התלמידים שלהם. המורה בבית הספר הקטן בעיירה (פולין, אמריקה או אפריקה זה לא משנה), זה שהעניש בעונשים קשים והיה קשוח וקשה עם התלמידים, גר יחד עם הילדים באותו הכפר. כולם הכירו אותן והוא הכיר את כול הילדים . כך גם הרב וכך גם המורים בפנימיות הבריטיות שכולנו מכירים מסיפורים וסרטים (תראו איך הרי פוטר יצא בסדר…). למה פתאום אנחנו מפחדים להיות חשופים בפני התלמידים? למה אנחנו מנסים להחביא את עצמנו ואת עצמיותנו מהם. האם אנחנו מתביישים במי שאנחנו במה שאנו ובחברים שלנו. האם אנחנו לא מאמינים בהם מספיק כדי לחשוף אותם או שמא אנחנו מפחדים שהם אינם מהווים דוגמא ומופת לתלמידים שלנו. וזה מביא אותחי לטענה השנייה.

חינוך נעשה קודם כל במופת, בדוגמא. חניכינו ילמדו יותר מהאופן שבו אנו מתנהגים מאשר בדיבורים הריקים שאנו משלחים בהם בשיעורים. הילדים צריכים את הדוגמא שלנו כדי לבנות את ההתנהגות שלהם וכדי ללמוד איך אנחנו מאמינים שצריך להתנהג בעולם הבוגר. הם לומדים מאיתנו בכל רגע. כאשר אנו אלימים זה כלפי זה, הם לומדים. כאשר אנו ריקנים, הם לומדים. וכו. אולי בצדק אנחנו מפחדים לתת להם להיכנס לתוך חיינו. אולי אנחנו לא מופת שראוי לחקות. אולי הדמות שלנו, החברים שלנו, ההתנהגות שלנו בפייסבוק היא כזו שהילדים ילמדו ממנה התנהגות חברתית  אחרת מזו שאנו מטיפים לה בכיתת הלימוד.

עדיין לא עשיתי את זה (יש עוד זמן לעצור אותי). מחקתי את כל הזמנות החברות שקיבלתי מתלמידים מלבד אחת. אני לא בשל להזמין אותם בעצמי. זה נראה לי חציית קו בעייתית (אבל אני לא יודע למה). אני יודע שברגע שאאשר תלמיד אחד האפקט יהיה מדבק. הם רוצים בקשר הזה. הם צריכים אותו והם צריכים אותנו שם כדי לחקות אותנו וללמוד להתנהג גם בעולם החדש הזה .

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “נוכחות

  1. אם רק היו יותר מורים ומחנכים כמוך שבאמת אכפת להם בית ספר היה מקום הרבה יותר מחנך!!!!
    זכיתי בחיי למורה אחת כזו, סיפרה לנו הכל עליה ואף אחד לא היה מעיז לא לכבד אותה.

  2. טעונים מעניינים, ובכל זאת – מעצם היותנו מבוגרים, ההתנהגויות שלנו לא תמיד תואמות את אותו "מופת" שאנחנו מחנכים ילדים ונוער אליו. במרחב הפרטי שלי אני זקוקה לחופש לקלל כשמתחשק לי, להזמין חברה לערב טאפס ולמברוסקו או להעלות תמונה מביכה לעיני חבריי הקרובים בלבד. הקרבה שאפשר ליצור עם תלמידים דרך מדיום שהוא שלהם עשוייה להיות חזקה ומשמעותית הרבה יותר ממה שאפשר ליצור בבית הספר. אולי פתרון אפשרי הוא לצרף תלמידים באופן שבו יש להם גישה מוגבלת לפרופיל שלך? ואולי בכלל לחשוב על מדיום אחר?
    אני יודעת שככל שאני משתפת תלמידים בפרטים קטנים מחיי הפרטיים, כך הם נחשפים אלי יותר ומשתפים בחזרה. הפתיחות הזאת מאפשרת להביא אותם למקום שבריחוק ובדיסטאנס מוחלטים אי אפשר להגיע אליו. כשאני מפטפטת איתם בהפסקה על הלהקות או סדרות הטלויזיה האהובות עלי, מה עשיתי בסופ"ש ובנות כמה האחיות שלי – אז הם באמת מקשיבים לי והקשב הזה מאפשר לי להעביר אליהם מסרים משמעותיים, כאלה שאין להם שום קשר לשיעור אנגלית…

  3. פינגבק: Wearing my Crown « May's Corner

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s