השעה ארבע בבוקר… אל תצפו לכותרת טובה

אתה יכול לחיות בתוך מציאות מסוימת המון זמן אבל רק כאשר זה קורה אצל מישהו אחר אתה מבין את זה סוף כל סוף.

מנכ"ל משרד החינוך רוני גמזו דיבר היום ברשת (what are you 80?) ב' על חוזר המנכ"ל החדש שפרסם. החוזר, בקצרה, מעלה על נס את השירותיות במערכת הבריאות או , כפי שאמר זאת גמזו, גם בלי תקציבים יכולים הרופאים לחייך…

על פניו זה נראה מובן מעליו ואין על כך עוררין אבל מעניין שכל כך מעט זמן לפני הבחירות עולה מנכ"ל של אחד המשרדים שסובלים הכי הרבה מתת התקצוב ומסביר לנו שבעייתה של מערכת הבריאות אינה בעיה תקציבית אלא, כתמיד, בעייתם של העובדים במערכת ((המיוצגים על ידי מפלגות השמאל).

ופתאום אני אומר לעצמי שבעצם אני נמצא במערכת שכזו כבר כמה שנים. במשרד החינוך מתפרסמים חוזרי מנכ"ל חדשות לבקרים. שוב ושוב מתפרסמות תכניות הדורשות מהמורים לשירותיות גדולה יותר וכל זאת בעוד מספר התלמידים בכיתות , בדומה למסדרונות בתי החולים, ממשיך לשקת ל40. וממשלת ישראל תמשיך לקצץ בתקציבים לבריאות, לרווחה ולחינוך ותמשיך במקביל לדרוש מעובדי המערכות השונות לספק שירותים ברמה גבוהה.

הגיע הזמן להגיד את זה בצורה מאוד ברורה.

אי אפשר לחייך למטופל בסוף משמרת של 28 שעות. אין זמן להסביר למטופל ו"להציג את עצמך" כאשר יש לך 4 דקות להעניק לו. אי אפשר לתת דבר למטופל רווחה כאשר אין שום סעיף המאפשר לך לתת לו מענה. ואי אפשר להתייחס לכל תלמיד ותלמיד כאשר  בכיתה יושבים 35 ילדים.

עובדי שירותי הרווחה, החינוך והבריאות עוסקים בחלק ניכר מזמנם בכיסוי התחת של ממשלות ישראל לדורותיהן. הרופאים והאחיות בבתי החולים מטפלים בתחלואי החברה והגוף הנוצרים בעקבות מדיניות ברורה וידועה של ממשלות. עובדי הרווחה נאלצים להתמודד ולאזור לאחרים "להתמודד" עם מדיניות כלכלית חברתית היוצרת יותר פערים ואינה מייצרת מענה הולם למצב החברתי, הכלכלי הקיים בארץ. ואנחנו, עובדי החינוך, אנחנו נדרשים לחנך את תלמידינו, את אזרחי ישראל ובוחרי הכנסות הבאות. עלינו מוטלת המשימה להסביר לילדינו הרכים כי הם חיים במדינה מתקדמת, מתוקנת. מדינה הדואגת לאזרחיה. מדינה העונה על הגדרות של דמוקרטיה.

במשך כבר למעלה מעשור דוחפות ממשלות ישראל השונות לכיוון של הפרטה של כל המערכות הציבוריות. משרדי הממשלה משתפים פעולה עם משרד האוצר בניסיונו להפוך כל מערכת ומערכת מהמערכות הציבוריות לבלתי רלוונטיות, לכל כך בלתי נסבלות עד שאפילו העניים ירצו, יצטרכו לעזוב אותם. במערכת הבראות כבר קיימת מערכת מקבילה המשרתת את העשירים אבל לא רק אותם. אחוזים ניכרים בציבור הישראלי מחזיקים ב"ביטוח משלים" הנותן מענה למקומות שבהם משרד הבריאות אינו נותן מענה (לפחות זה הסיפור שמוכרות לנו חברות הבריאות הפרטיות) המשרד משחק משחק כפול. הוא חייב להראות כאילו הוא מתנגד להפרטה ולכן בדברים ובתקנות שוליות הוא "מתנגד" להפרטה אך בפועל אין יכולת או רצון לעצור את הסחף להפרטה הולכת וגוברת של שירותים בתחום הבריאות.

לא פלא כמובן שמערכת הבריאות היא הראשונה . מסתבר שגם אנשים עשירים חולים וכאשר אדם עשיר חולה הוא יעשה הכל כדי להבריא. אולי כסף לא יכול לקנות אושר אבל הוא בהחלט יכול לעזור בתחום הבריאות. המערכת הבאה ליפול היא מערכת החינוך. מערכת הרווחה נמצאת בתהליך של הפרטה כבר שנים אבל גם שם עיקר המערכות המופרטות הם אלו הגובלות ברפואה קרי, אלו שגם עשירים סובלים מהם. מערכות הרווחה ה"אמיתיות" ויסלחו לי חברי העובדים הסוציאליים, אלו הנותנים מענה לאוכלוסיות הקצה בחברה, אלו לעולם לא יופרטו אבל גם בהם רמת השירותים תרד עד שרבים מ"לקוחותיה" של המערכת יבחרו באופציות אחרות ויעילות יותר (כיד הדמיון) לפתרון בעיותיהם.

כאמור המערכת הבאה היא מערכת החינוך. גם כאן יש מי שיכול ורוצה לשלם עבור מערכות חינוך אלטרנטיביות או נוספות עבור ילדיו. ומי יכול להאשים אותם. גם אני, אילו היה לי הכסף, הייתי בוחר לחנך את ילדי במערכת חינוך אחרת. המדהים הוא שברבות מהמערכות האלטרנטיביות ניתן למצוא ערכים ושיטות הסותרות לגמרי את השיטות בהן מתפאר משרד החינוך וראש הממשלה כאשר הם מנפנפים בנתוני המבחנים האחרונים.

אנשים רבים, משפחות רבות, הבוחרות בחינוך אלטרנטיבי עבור ילדיהם בוחרים, ובצדק, במערכות חינוך דמוקרטיות, חינוך אומנותי, חינוך הומניסטי ברוח זו או אחרת ובחינוך על פי סולמות ערכים שהחינוך הממלכתי מזמן זנח במחיר נזיד העדשים של המצוינות שנמכרת לנו חדשות לבקרים. מערכות החינוך האלטרנטיביות, (שכזכור אנשים משלמים עבורם כסף, מה שעל פי תפיסת השוק הרווחת מעיד שהן הדבר הנכון (לשיטתך לא לשיטתי)) מעניקות לילדים חינוך איכותי הניתן על ידי אנשי חינוך רגילים לגמרי (שתנאי עבודתם לעיתים גרועים מאלו של החינוך הממלכתי) בתנאים מצוינים. כיתות קטנות, מספר קטן יותר של תלמידים על מבוגר מחנך, מורה, מדריך מאפשר לאותו מבוגר לעשות את כל הדברים הטובים שאפשר להגדיר אותם כחינוך טוב יותר. לא בהכרח כמובן, צריך גם לבחור את האנשים בקפידה, אבל כמי שמכיר מספר רב של מורים טובים ומצוינים אני יכול להעיד שכל אחד מהם יעשה עבודה טובה הרבה יותר אם יוכל לעשות אותה בכיתה של 20 תלמידים.

חקירה פעילה, דיון, שיחה, התבוננות ביקורתית… לא משנה איך נקרא לזה, שיטות חינוך אלה, ערכי חינוך וחיים אלה אינם יכולים להתקיים בכיתה של 35 תלמידים. התבוננות ביקורתית על חיינו וחינוך לערכים אינו יכול להתקיים כאשר את רוב שעות הלימודים ההומניסטים קיצצו כדי להוסיף שעות מתמטיקה, מדעים ואנגלית.

בקיצור גמזו, אל תמכור לנו לוקשים. הרופאים והאחיות וצוותי בתי החולים ומערכות הבריאות עושים עבודת קודש בתנאים בלתי אפשריים שאתה ושולחיך יוצרים עבורם ועבורנו. אפשר לצפות מהם ליותר אבל אי אפשר לעשות מערכת בריאות טובה יותר רק!!! עם הרצון הטוב והחיוך של הרופא כפי שאי אפשר לעשות חינוך (וגם לא להצליח במבחנים בין לאומיים) רק בעזרת חוזרי מנכ"ל והוראות שמעביר משרד החינוך למורים ולמנהלים.

חינוך, בריאות ורווחה צריכים תקציבים ומעורבות אמתית של המדינה והדרך שאתם מובילים היא בכיוון אחד, הרס המערכות הציבוריות והחלפתם במערכות פרטיות שתשרתנה רק חלק מהאוכלוסייה.

שתי מורות

סיפור מדע בדיוני במקום כתבה

*ראה הערה בתחתית העמוד

היא יוצאת מביתה בשבע וחצי על מנת להגיע לבית הספר בזמן לתחילת יום הלימודים בשמונה בבוקר.
השביל המוביל לביתה הקטן נקי והיא יודעת שחיים, עובד הניקיון בשכונה, דאג לנקות את השביל במיוחד עבורה.
היא פוסעת באיטיות וככל שהיא מתקרבת למבנה המרשים במרכז השכונה מצטרפים אליה ילדים מכל הבתים.
הם אינם מדברים איתה אולם עיני כולם נשואות אליה ומתבוננים בה באהבה.
כאשר היא נכנסת לבית הספר היא ניגשת לחדר שלה ופותחת את היומן המונח על השולחן.
היום הוא יום ראשון, תחילת השבוע, ויומנה מלא סימונים בכחול ובצהוב.
השעה הראשונה היא שעת שיעור הספרות ואחריה שעת חינוך ושעה להוראה פרטנית. היא מרכיבה את משקפיה, לוקחת את הספרים ונכנסת לכיתה ואחרי ארבעים וחמש דקות יוצאת ממנה והולכת שוב לחדרה הקטן.
כאשר היא מגיחה כעת מחדרה נדמה ששינוי עבר עליה. כעת היא כבר אינה המורה הנערצת על כולם. כאילו במטה קסם (כתבתי בטעות כסף, פרויד מחייך.) היא הופכת מול עינינו לדבר אחר. קומתה קטנה וראשה מצטמק. שפתה עילגת וחשיבתה מעורפלת.
אם היה אדם מבחוץ רואה אותה היה מודאג אך כל זה קורה מאחורי כתלי בית הספר ואף אחד אינו רואה ונראה שגם לא איכפת.

הסיפור הוא בדיוני ולשמחתי איני מכיר אף מורה המשנה את פניה והתנהגותה בהתאם למשכורת שהיא מקבלת עבור שעת העבודה שלה. המורות שאני מכיר חדורות מוטיבציה. הן באו למקצוע הזה מתוך אידיאולוגיה ורצון אמיתי לעשות טוב. הן עובדות קשה ומתמודדות עם קשיים גדולים מאוד מתוך אמונה שעבודת ההוראה היא שליכות וזכות ועם זאת…

עבור מי שאינו מכיר מבפנים את עולם החינוך מוגשת בזאת מפת התמצאות קצרה ביותר. לכל כלל שניתן כאן ישנם יוצאים מן הכלל אך באופן כללי מפת התעסוקה בעסקי החינוך היא כזאת: בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים מועסקים המורים על ידי משרד החינוך תחת שלושה הסכמים: "העולם הישן", ה"אופק החדש" ו"עוז לתמורה". בבתי הספר התיכוניים מועסקים המורים על ידי משרד החינוך, העיריות או רשתות החינוך כגון אורט, עמל, אליאנס וכדומה. על מנת לא להאריך מידי בדברים ניתן לקרוא לעובדים בכל אלו "עובדי משרד החינוך" מכיוון שמהותית תנאי ההעסקה הם דומים ואף זהים. רשתות החינוך "מתישרות" מבחינת תנאי ההעסקה עם ההסכמים של משרד החינוך ואם זאת מורות רבות אינן מועסקות במשרה מלאה בתנאים אלו אלא…

בזמן שמורות ומורי הקבלן מנהלים מאבקים מתוקשרים להסדרת מעמדם והכרה בזכות ההתאגדות והמשא והמתן הקיבוצי, ישנן לא מעט מורות המועסקות בחלק ממשרתם על ידי עיריות ותוכניות נוספות ואינן עובדות משרד החינוך. כמו המורה שלנו מהסיפור הן עובדות בחלק ממשרתן במשרד החינוך או ברשתות החינוך הגדולות תחת הסכמי השכר והעבודה החדשים ("עוז לתמורה" או "אופק חדש"), זוכות לכל הזכויות הניתנות למורים במשרד החינוך ובחלק אחר של משרתן הן זוכות ליחס המשפיל ביותר בשוק העבודה. יחס השמור רק לעובדי ניקיון, שמירה, ועבודות הטיפול בחלשים בארצנו (סליחה על הציניות).

המורה שלפני רגע זכתה לפנסיה מיטיבה, הכרה, ולו חלקית, בשעות הנדרשות להכנת השיעור והכרה בצורך בחופשים על מנת להיות מטפלת ראויה באוצר הנתון בידיה, כעת היא מרוויחה שכר מינימום, אינה זוכה לכספי השתלמות, אינה זכאית לתשלום בחודשי הקיץ ואינה מקבלת תשלום על ימי חג. ממש כמו עובדי הקבלן. (בעצם לא כי אפילו רבים מעובדי הקבלן כבר מקבלים יחס טוב יותר מאז התערבותם של "כוח לעובדים"). יתר על כן, פיצול המשרה שלה בין משרד החינוך לבין מעסיק פרטי, לא די שהוא מכריח אותה לעשות תיאומי מס אלא שכעת אינה זכאית להטבות כגון "משרת אם" המגיעות למי שעובדת 80 אחוז משרה ומעלה.

השיטות הנהוגות על ידי המעסיקים השונים: עיריות, קבלני חינוך שונים, חברות בת של העיריה וכדומה משתנות ממקום למקום. וגם במקומות שהתנהל מאבק להשוואת התנאים ישנם הבדלים קטנים בתנאים שמשמעותם מאות שקלים בחודש. בערים מסוימות, לאחר מאבק (שבו התערב ארגון המורים) זוכים המורים לתנאים דומים לאלו של משרד החינוך מלבד כמה הבדלים קטנים. בעוד מורה במשרד החינוך המחנכת כיתה זוכה לגמול חינוך בצורה של תוספת אחוזים על משרתה הרי שבאחוז המשרה שהיא מועסקת אצל קבלן החינוך של העירייה  היא זוכה לגמול רק עבור השעות בפועל שבה היא עוסקת בחינוך הכיתה. משמעות הדבר מסתכמת במאות שקלים בחודש. וכמובן שהן מפוטרות בסוף כל שנת לימודים.

שעות אפקטיביות

לאחר עבודה של שלושה חודשים (ויש האומרים כבר מהיום הראשון של העבודה אצל עובדים שיעבדו תקופה ארוכה) זכאי כל עובד במשק לתשלום עבור ימי עבודה שנפלו על חגי ישראל. מקובל גם שעובד השם את עצמו לשימוש מעסיקו ביום ומשמרת מסוימת, תשולם לו משכורתו גם אם מסיבה שאינה תלויה בו, הוא אינו נדרש לעבודה. החוק דורש מהמעסיק להודיע לעובד מראש אם הוא אינו זקוק לו ואז הראשון זכאי להכריח את העובד להשתמש באחד או יותר מימי החופשה השנתית הניתנים לו (בתשלום).

אצל קבלני חינוך רבים נהוגה שיטה של תשלום עבור "שעות אפקטיביות". שעות אפקטיביות משמעותן שהמורה תקבל משכורת אך ורק עבור שעות שלימדה בפועל. כאשר יום הלימודים (או שעות ההוראה) תחת המעסיק המסוים נופל ביום חופשה מן הלימודים, יום חג או טיול שנתי, לא תהיה המורה זכאית לתשלום עבור השעות שבה היא, לעיתים, נוכחת בבית הספר וממתינה לתלמידיה. הגדילו לעשות חברות ומורות שונות שאינן מדווחות על שעת עבודה כאשר התלמיד אינו מגיע לבית הספר או"מבריז" מן השיעור. בדרך זו, ובניגוד לכל נוהל ונוהג בשוק העבודה היהודי במדינה, מקצץ המעסיק שעות רבות מן העובדת בימי החופש המסורתיים. לא אתפלא אם, בדומה למורות הבודקות את יום החופשה ה"משתלם" ביותר, יש מעסיקים הבודקים באילו ימים ושעות משתלם יותר להעסיק מורה בשעות אפקטיביות כדי להבטיח מקסימום קיצוצים לאורך שנת הלימודים.

תקופת העבודה ודלתות מסתובבות

קבלני חינוך רבים מתחילים את תוכנית הלימודים הנוספת שהם מפעילים רק לאחר חגי תשרי ובדרך כלל מסימים את התוכנית בטרם תסתיים שנת הלימודים. למרות שמורות רבות עובדות באותו קבלן חינוך שנה אחר שנה הן אינן זוכות למשכורת הבסיסית גם בחודשי הקיץ כמתבקש בחוק. המורות "מפוטרות" בסופה של כל שנת לימודים ובמפתיעה מגויסות מחדש לאחר חגי תשרי של השנה הבאה. מורות אחרות מוחתמות על חוזה שבו הן מגויסות לעבודה של שנה אחת בלבד. הן אומנם מקבלות משכורות בחודשי הקיץ אבל אינן זוכות לקביעות ואינן מקבלות את פיצויי הפיטורין שהרי כאילו אינן עובדות קבועות אלא עובדות חוזה. נהלים אלו הם הפרה בוטה וברורה של החוק הקובע שאין ליצור מצב של דלת מסתובבת על מנת להימנע מתשלומים וזכויות של עובד העובד מעל לשנה אצל אותו מעסיק. המעסיק נמנע מתשלום פיצויי פיטורין, מפריש פחות לקרנות השונות ונמנע מהתחיבויותיו לקביעות העובד. כאשר המחוקק נוכח לראות כי מעסיקים רבים מפטרים את עובדיהם לאחר 11 חודשים על מנת להימנע מהתחיבויות לעובד הוא הרחיב את החוק גם לאחד עשר ואף לעבודה במשך עשרה חודשים. באופן שבו מתנהלים קבלני החינוך הם יוצרים מצב בו המורות עובדות רק שמונה חודשים בשנת הלימודים.

לא מדובר במורות צעירות בתחילת דרכן. דבר ידוע במסדרונות בית הספר כי קשה מאוד להשיג משרה מלאה במשרד החינוך. נובע מכך כי מורות רבות עובדות במשרה חלקית המעניקה להן זכויות מיטיבות כפי שמשלם אותן משרד החינוך ושעות נוספות ללא זכויות, ללא ההטבות וללא משכורת בחלק ניכר של שנת הלימודים וחודשי הקיץ. העניין אינו עניין של מה בכך והוא צריך להדאיג אותנו גם כעובדים וגם ככאלה שהם המעסיקים האמיתיים של המורות.

האם אנחנו רוצים שילדינו יתחנכו ויתלמדו אצל עובדי קבלן העובדים במשכורות מינימום?
אילו עובדים ילכו לעבוד במשרות כאלו ובתנאים כאלה?

* הסיפור הוא בדיוני ואינו משקף, לחיוב ולשלילה, כל דבר הקיים בארץ (באמת. אין הערצה ולא מנקים למורים את המדרכה)
* הטקסט לרוב בלשון נקבה אך הוא מתיחס באותה מידה גם לגברים המעטים העובדים כמורים במדינת ישראל.
* הכותב הוא מורה בבית ספר, מחנך ועובד במשרה מלאה נדירה במשרד החינוך.

Listen Up Zion!!

מלא אנשים!!

מלא אנשים לובשים אדום. מלא דגלים אדומים. מלא ילדים לובשים חולצות כחולות.
ואף אחד לא רצה לשיר איתי את האינטרנציונל.
זה לא נכון. אחת רצתה אבל לא ידעה את המילים.

אמרו לנו את כל זה קודם. אמרו לנו להתאחד. להשליך מעלינו את הכבלים שלנו ואת ההבדלים שבינינו ולהבין שאנחנו מעמד, אולי מעמדות, שנענקים מתחת לשלטונם של בעלי ההון המנצלים אותנו.

כשהייתי בתיכון היה לי מורה נפלא שלימד אותי המון אבל כל אחד במאי הוא היה אומר לנו שהוא לא שובת כי הוא לא "פועל".
כולם נפלו למלכודת הזו. עשינו חלוקה בין פועלים (ערבים, תאילנדים, רומנים אולי מזרחים) לבין אנשים עובדים. אנחנו לא פועלים. אנחנו מורים, אנשי הייטק, מהנדסים, רופאיםאנחנו לא פועלים. אצלנו בסדר. שהם ישבתו שהם יצאו להפגנות שהם

אבל הם לא ואנחנו מצאנו את עצמנו כמו פועלי דחק. עובדים ולא משתכרים. עובדים בשבילם וקונים מהם ולא נהנים מפרי עמלנו.
אנחנו הפועלים!
אנחנו העובדים!
אנחנו מעמד!

שנים מוכרים לנו שהאחד במאי זה יום של הגויים. שהאינטרנציונל הוא שירם של קוזקים ששחטו אותנו ושל ערבים ששונאים אותנו. וככה הצליחו לשחוק את הסמלים המצויינים של המעמד ושל האידיאולוגיה עד שאף אחד, גם לא ילדים קומוניסטים ברחוב, לא יודעים מה הם אומרים ואת המילים.

אני רוצה להכיר לכם את המילים של השיר המצויין הזה.
אני אישית מעדיף את הגרסה המיליטנטים אבל אני מוכן לחוס עליכם ולתת לכם את הגרסה המרוכחת שההסתדרות קיבלה לפני כמה שנים טובות.:

קום עם עובד הרם דגליך
מן השדה מן הסדנה
כל הרעב שלום ולחם
הוא אח איתך לאמונה
עולם ישן עדי יסוד נחרימה
מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה
לא כלום אתמולמחר הכל!
האחווה היא דגלנו וחירות לכל עם
עם האינטרנציונל ייעור ישגב אדם!
האחווה היא דגלנו וחירות לכל עם
עם האינטרנציונל ייעור ישגב אדם!
או בגרסת הרגאי החדשה שלי:

Listen up my people of Zion.
Babylon be holding you down too long.
In our heart be burning a freedom fire,
to bring down Babylon is our desire
To set ourselves free

We'll go against our enemy
What was before
Will be no more
Our backs again we will restore
In that great day our world will come
And yesterday is good as gone.

That will be the final fight
And the end of the long night
All the people be together
I and I will reign forever.

קל יותר להיות ירוק

כמו שיודע כל אוהד הפועל תל אביב: יותר קל להיות ירוק מאשר אדום.

נורא אופנתי עכשיו, במקומותינו ובקהילות האדם בארצות הים, להיות אחראי חברתית. בשפתנו socially responsible. כל מיני אנשים וכל מיני חברות מחפשים להשקיע ולקנות מוצרים אורגניים, אקולוגיים תורמים לסביבה ולבר קימותא. גם אני. אני חושב ורוצה שהמוצרים שאני קונה יהיו הרסניים פחות לסביבה, יותר ירוקים…

לפני כמה שבועות קיבלתי מאבא כתבה המספרת על 50 החברות ה"חברתיות" ביותר. ומה רואים? בלי לנהל סטטיסטיקה נדלג להתרשמות הכללית הקובעת של כל חבר בכת הADHD
אבל על כך ביום אחר…
בקיצור ממבט ראשון כבר רואים שרוב רובם של המעשים הטובים והחברתיים שבהם "אשמות" החברות החברתיות האלה הם מעשים ירוקים ורק מעט מהם הם מעשים ועשייה שבין אדם לחברו. ואף הגדיל לעשות בנק מונטריאל כאשר קרא לתוכנית משכנתאות זמינה גם לאוכלוסיות "רגילות" בשם הירוק דווקא "Eco Smart Mortgage".

בימי כקיבוצניק וכחקלאי גיליתי את נטייתם המוזרה של האירופאים לרכוש מוצרים ירוקים. המחיר שחקלאי יכול לקבל עבור תמר שלא השתמשו בגידולו בחומרי הדברה או באמצעים "כאלו ואחרים" לדילול (סליחה אבל זה סוד מקצועי שנשבעתי לא לחשוף) שלא עושה דבר לפרי אבל יש בו מלהטריד את הקונה האירופי העדין (וגם אותנו הישראלים)… איפה הייתי? בקיצור המחיר עבור מוצר "ירוק" גדול מונים מאשר אותו פרי יפה ונחמד שלא הוכח ירוקותו. חקלאים נדרשו לקבל החלטה אם להשתמש בשיטות הגידול המסורתיות (קרי: חומרי הדברה, מיכון חקלאי רועש ומעשן וכדומה) או לנסות ולגדל את המוצר שלהם בשיטות גידול אלטרנטיביות, מודרניות, חדשניות שיעמדו בסטנדרטים הירוקים של העת החדשה.

אבל מה המחיר?

הרי ברור שלכל החלטה ובחירה ישנו מחיר שצריך לשלם. ישראל היא מופת בעולם להתקדמות טכנולוגית ותחכום חקלאי אבל תמיד נשארה מעט מאחור בעולם בגלל זמינות של כוח אדם זול במיוחד בחקלאות. מדובר כמובן בעידן נשכח של לפני כ20 שנה טרם הפסקנו לתקשר בשום אופן עם ערביי השטחים. אז בתקופה ההיא עבדו ערביי השטחים בתוך גבולות ישראל בחקלאות ובבנייה והתוצאה היתה שלא טרחנו לפתח שיטות בנייה וחקלאות מתוחכמות עתירות ידע וטכנולוגיה ולא עתירות עבודה ומאמץ.

בבחירה הירוקה הטובה לכאורה אנו מחליטים שאת המלאכות שיוכולות לעשות מכונות או חומרים כאלה ואחרים יעשו בני אדם. ובטואר מי שעשה את העבודות האלו אני אומר שאלו עבודות מחורבנות שלא ראוי שאף אחד יעשה. כדי שפרי יהיה גדול ויפה כמו שאנחנו אוהבים חייבים לדלל את העץ או האשכול וכדי לעשות זאת ללא התערבות "בלתי ירוקה" צריך לעשות זאת במזמרה. או באצבעות. כדי להיפטר מחרקים או מחלות ללא חומרי הדברה צריך למעוך כל ג'וק וג'וק ביד או כמובן להשקיע הון שאין לחקלאי בפיתוח משהו חדש…

איך כל זה קשור בעצם?

בבחירה בין עשייה חברתית הדואגת לרווחת האדם, פיתוח כלכלות, תשלום שכר הוגן לעובדים, שיפור תנאי העבודה, מתן הזדמנות שווה לנשים ומיעוטים אחרים, פיתוח קהילה מקומית, מתן תעסוקה גם כאשר אין הצדקה כלכלית לכך וכדומה לבין פיתוח תוכניות לניצול בר קימא של משאבי הכדור או פיתוח שרוך נעל או בקבוק המתפרק בקלות תבחרנה החברות באפשרות השנייה. יותר פשוט וקל להיות ירוק מ,חס וחלילה, אדום.וגם כמובן יותר משתלם.

יותר ויותר אנשים מחפשים מוצרים ירוקים ומוכנים לשלם מעט יותר, אולי הרבה יותר, עבור מוצר ירוק. כולנו מרגישים טוב יותר בידיעה שתרמנו, ולו מעט, בהצלת כדור הארץ. רבים ממחזרים ומשקיעים בכך זמן ואנרגיה אבל מי מאיתנו בכלל שואל את עצמו באילו תנאים נוצרו המוצרים אותם אנו קונים. לפני שנים רבות היה סיפור אינטרנטי גדול סביב בקשתו של לקוח לכתוב את המלה sweatshop מעל הסווווש של ניקי. ישנם מספר רב של ארגונים, גם בארץ, המעוניינים לקדם צרכנות חברתית אולם אלו טובעים בים הארגונים המקדמים אג'נדה ירוקה. אין ביניהם בהכרח ניגוד אבל כאשר הצרכן נדרש לקבל החלטה צרכנית ערכית הוא מוגבל ביכולות שלו לצמצם את החברות שמהם יקנה (בסוף נאלץ ליצר נעליים ושמפו לבד בבית) ובסופו של דבר מחליט החלטה צרכנית המושפעת גם היא ממידת הפרסום והפופולריות של האג'נדה החברתית.

האג'נדה החברתית הכלכלית (לעומת האקולוגית) זוכה בפופולריות מצומצמת יחסית לאחותה הירוקה. יותר אנשים חוגגים את שעת כדור הארץ מאשר את האחד במאי ויותר אנשים ישמחו להדביק מדבקה ירוקה על המכונית שלהם מאשר מדבקה אדומה (חיבוק חם ואוהב לאוהדי הפועל).

אז מי מאתנו יחשוב פעמיים לפני שיקנה מוצר של החקלאי מספר אחד של כולנו ומי יחליט להפסיק לקנות בחנויות הג'מבו הענקיות שחונקות את הכלכלה שלנו ואת השכנים שלנו למרות הזמינות הגדולה וההנחות שחנויות כאלה יכולות להציע (עבור מוצרים שמתפרקים אחרי כל כך מעט זמן.

אולי הגיע הזמן שיותר אנשים יתחילו להעניש יצרנים בלתי חברתיים ולקנות דווקא מאלו שעושים ניסיון אמיתי להתנהג באופן הוגן ותורם לכלכלה המשותפת שלא לומר שיתופית של כולנו.

הפתרון: לגרש את העניים

לפני יומיים הופיעה ב"הארץ" עוד כתבה שמשאירה (צריכה להשאיר) את כל מי שקורא אותה בפה פעור. מה זה צריך להיות???

יש לי הצעה.

בואו נפתח (אני מציע שותפות) סוכנות להבאת עובדים זרים. נו כאלה ממקומות זרים ורחוקים כמו אופקים או וואדי ערה או בת ים… מקומות מוזרים כאלה עם שמות שקשה לבטא. ניקח מכל אחד כזה איזה אלפיה שתיים שלוש (דולרים אני מתכוון) ונציע להם לעבוד בארץ רחוקה ולשלוח את הכסף הביתה כשיגמרו לשלם את החוב שלהם לנו. ניתן להם הכשרה בסיסית (לפחות ככה נטען) ביטוח בריאות בסיסי ומקום לישון והם יעבדו בשכר מינימום כמה שאדון בלבית רק ירצה.

ברור לי שנקבל אלפי פניות.

בעצם הבעיה היא רק הממשלה והבג"ץ הזה וכל מיני ארגונים ססססמאלנים רדיקלים שטוענים שלעובדים צריכים להיות תנאים וזכויות ופנסיה וביטוח בריאות ובטיחות. כל הארגונים האלה שבעצם שונאים את העובדים כי הם בעצמם גרים בתל אביב ולא יודעים מה זה העולם האמיתי.

יש לי עוד רעיון. במקום לגרש מהגרי עבודה ואת הילדים שלהם בואו פשוט נגרש את חמשת העשירונים התחתונים. דוגרי חבר'ה הם מזה מביאים לי ת'דיכאון. לא באמת צריך אותם ואם צריך אפשר ליבא עשירון אחד תחתון במקומם שיעשה את כל העבודה יותר טוב ובהרבה פחות כסף. גם תודו שעניים עם עור לבן זה קצת מעליב ועוד שחלק מהם הם גם יהודים, רחמנא ליצלן. עניים עם אור כהה, אבל כהה באמת, זה מזה סטייל, כמו בניו יורק. רק שלא יביאו לנו עניים מוסלמים, כי כמו הצרפתים (יימך שמם האנטישמי), אנחנו לא רוצים להיות.

ועוד דבר:

אני רוצה להגיד לכם שאני בורגני אמיתי וגם הסביבה נורא חשובה לי אז אם כבר מבטלים את העבודה העברית (כי תכלס הערבים כבר מזמן לא מעניינים אותנו) למה שלא נגמור עניין ונוציא את המפעלים מפה. כל הלכלוך הזה והריסוסים בשדות והנדל"ן המבוזבז… נשאיר רק את התעשיות הצבאיות (בינתיים כי אי אפשר לסמוך על הזרים האלה) ואולי איזה מפעל כימי כזה או אחר בנגב (אבל רחוק מהאזורים שאני אוהב לטייל בהם עם ה4X4 שלי) וחוץ מזה נשלח את כל העסק לחו"ל. חקלאות, תעשייה, מרכזי שרות טלפוניים (כי תכלס' גם כאן אף אחד לא מדבר עברית). נשאיר לנו (לחמשת העשירונים העליונים) מדינה נקייה ויפה עם מקום גם לכמה ערבים עשירים והרבה בניינים רקים שבהם נוכל להחזיק את העוזרות והמטפלות והגננים ועובדי הניקיון שישמרו לנו על המדינה ועל הילדים הקטנים והזקנים שמזמן כבר אנחנו לא מטפלים בהם.

זה יכול להיות?

אני זוכר לפני שנים רבות כשהייתי נער צעיר ופעיל בנוער העובד והלומד  (זה הזמן לפייד אווט פייד אין ומוסיקה מתאימה) קיימנו בחבר'ה דיון האם השטן דאז, חיים רמון, באמת רשע במכוון או שהוא פשוט לא לא מבין מה שהוא עושה. אז כהיום אני לא מגיע למסקנות פשוטות. יכול להיות שהעובדות כלכך פשוטות כמו שהן מוצגות על ידי אורלי וילנאי פדרבוש מרוז… (תסלח לי אחותי המתולתלת אבל אין מנוס מהבדיחה המיושנת). יכול להיות באמת שהטמטום (או הרשעות) הם כאלו שבעוד שהתעשיינים (המסכנים) "נאלצים" לפטר אלפים הם מסתובבים ומקבלים אשרות ואישורים לייבא עובדים מן הניכר?

לא! אל טענו לי. אני יודע שככה זה. אני לא צריך שבאמת יסבירו לי אני פשוט נדהם כל פעם מחדש. אולי זה אומר שאני עדיין אותו ילד נאיבי של שנות התשעים שגילה פתאום להפתעתו שלא כולם סוציאליסטים רודפי שלום ושבאמת יש אנשים שאין להם כל עניין בפתרון … (סליחה נושא אחר).

מעבר חופשי

בחודש שעבר הייתי במילואים על גבול מצריים.

באחד הימים האחרונים למילואים שלי, ביום שבת בבוקר, עברו את הגבול מתחת להר שגיא כ20 פליטים אפריקאים.

זמן קצר מאוד אחר כך, בנוהל זריז ומתורגל "הוחזרו" הפליטים למצריים שם ייקבע גורלם על פי אמות המידה המקובלות על המצרים.

 זה אוכל אותי ואני כועס על עצמי.

לא אמרתי כלום. לא עשיתי כלום. שתקתי כמו הגרועים במשתפי הפעולה.

אבל זו לא ההתחלה וגם לא הסוף. על גבול מצריים הדרומי, רחוק מעזה, מחזיק צה"ל כוח צבאי מעורב (בנים ובנות). מבלי כל כוונה שוביניסטית (נהפוך הוא) אני טוען כי צה"ל אינו מוכן לתת לבנות הקרביות אפשרות ללחום באזורי הקרב ממש (שטחים, לבנון וכד.) ולכן שם אותם שם אבל מחדיר בהן רוח קרב גדולה מאוד. למרות שכולם יודעים כי על פי רוב, המסתננים באזור זה הם או פליטים או מבריחי סמים, צה"ל מתייחס לכל מסתנן שצבע עורו קהה מן האשכנזי הממוצע כאל מחבל פוטנציאלי ומפעיל כוחות ונוהלים בהתאם.

כשאנחנו הגענו למילואים שמענו סיפורי גבורה על בנות שירו במבריחי סמים וגם, כן, גם בפליטים. ישבתי ב"תחנה מרכזית" במצפה רמון והשתתפתי בדיון שהתנהל בין הבנות בדבר הסיכוי להידבק באיידס או שחפת מתוך שהניחו חסם עורקים על רגלו של פליט שנורה על ידי אחת הבנות.

נוהל הפתיחה באש באזור הוא מפחיד. המפקדים, שנזרקו בחור האחרון בקריירה הצבאית שלהם, מנסים להחדיר בחיילים רוח לחימה והתוצאה היא התייחסות בלתי הולמת הן לפושעים רגילים מקרב הבדואים והן כלפי הפליטים. מבריחים נורו בגבם (זה מה שקורה כאשר חיילת מנסה לפגוע "ירי מדויק" ברגליים מ…200 מטר!!!!!) פליטים נורו גם על ידי חיילי צה"ל, שלא לדבר על החיילים המצרים שרגע אחרי זה אנו סומכים עליהם לטפל בפליטים ולהחזיר אותם "הביתה". 

אם הצליח פליט לעבור את הגבול, אם לא החזירו אותו לידיהם "הרחמניות" של המצרים, אחרי שישב בשמש או בגשם, תלוי בעונה, בשערי הבסיס (היינו שם גם באוקטובר הקודם, קר שם מאוד), הפליטים נלקחים למחנה המעצר לתחקיר אלים המיועד לגלות האם הם שליחי אל קאידה או "סתם פליטים" (שמעתי מחיילת שטענה שהיא מתחקרת פליטים למרות שלא יודעת את שפתם או שעברה כל קורס מודיעיני).

באו נאמר את האמת… צה"ל הוא באמת רק הזרוע המבצעת. יכול להיות שישנה התלהבות גדולה בקרב המפקדים והחיילים שרוצים להרגיש קרביים אבל מי שנותן את ההורעות הוא "הדרג המדיני".

היחס לפליטים בגבול תואם במדויק את היחס לו הם זוכים גם בישראל.