אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה…

אתחיל בגילוי נאות.
אני לא אוהב את חנין זועבי.
אני גם לא אוהב את שלי יחימוביץ' וזה לא בגלל שהיא "מכוערת". האמת שאני לא אוהב גם את…
האמת היא שבגלל שאני שמאלני אז בעצם אני לא אוהב אף אחד. אפילו את רבין אני לא אוהב.
לא אהבתי אותו לפני וגם אחרי אין לי יותר מדי בשבילו.

אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה. אני אוהב את הילדים שלי, בדרך כלל ואפילו את אישתי.
אני חולה על סנדוויצ'ים, בעיקר שאני מכין.

התלמידים שלי תמיד מתלוננים שאני או מורה אחרת "לא אוהבים אותם" ואנחנו מסבירים שאין כאן שום עניין של אהבה. בכלל, במערכת ציבורית אין מקום לאהבה או לשנאה. כך גם במערכת הפוליטית.

זהו. עד כאן הגילוי הנאות ועכשיו לענייננו.
כבר כמה שבועות שאני מנסה להבין מה הקטע של ועדת הבחירות המרכזית עם חברת הכנסת חנין זועבי. והבנתי שהסוד כנראה טמון במקום שאותו אני לא מבין ואז אני כמובן פונה למתמטיקה.
אחרי מחקר מעמיק בשעות הקטנות של הלילה הגעתי למשוואה זו המסבירה את ההבדל שבין חנין זועבי לחבר כנסת אחר (או חבר כנסת בעתיד) לדוגמת פייגלין. כאשר P הוא מידת הפרנויה (גם כאשר היא מוצדקת) המוכפלת ב(Atz) שהיא תקיפת חיילי צה"ל נוסיף לה את (J) או (At) שהם יהודי או ערבי בהתאמה ועוד (YS) או ((P) שהם יהודה ושומרון או פלסטין בהתאמה הרי שברור שהדבר היחיד המבדיל בין חנין זועבי לבין פייגלין (זו ארצנו… אני שוכב על כביש החוף ומחכה ששוטרים יבואו לפנות אותי) או צחי (אם אני כבר בחופשה בסיני אולי נתקוף חיילי צה"ל מהגג של איזה בית בימית) הנגבי או רבני "הבית היהודי" וחלק ניכר ממועמדיה לכנסת… ההבדל היחיד בין אלה לבין חנין זועבי היא העובדה שחנין זועבי היא ערביה והטריטוריה/ישות עליה היא נלחמת נקראת פלסטין ולא יו"ש או מדינת יהודה.
image

פשעה האמיתי של זועבי הוא שהיא אינה דואגת לאינטרסים של הבוחרים שלה וזה, עם כל הכבוד, התפקיד שלנו. איך היא מעיזה…

מה בדיוק אנחנו מצפים מחנין זועבי או מערביי ישראל בכלל, for that matter?

האם באמת אנחנו (וגם ההזויים שביננו) חושבים שאפשר לצפות מח"כ ערבי או אזרח ערבי לתמוך בישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית"?, לשיר את התקווה או להניף בגאווה את דגל ישראל?
הרי ברור לכולם שכל אזרח או לפחות מנהיג ערבי שעונה על קריטריון ה"נאמנות" הוא שקרן, טיפש או בוגד בעצמו ובעמו ובכל מקום אינו ראוי להיות נציג ציבור.

אם נשפוט את חנין זועבי על פי מעשיה הרי שהיא לא מגיעה לקרסוליהם האנטי מימסדיים של כמה מ"בכירי" הבית היהודי, פייגלין והנגבי, ינוקה של ממש בכל הקשור לתקיפת חיילי צה"ל.
אם לשפוט אותה על פי דעותיה הרי שאפשר רק לשבח אותה על אומץ ליבה לעמוד ולהגיד לנו באמת את מה שכל ערבי ישראלי רוצה להגיד.
פסילתה של חנין זועבי מלרוץ או לשרת בכנסת משולה לקביעה שמרטין לותר קינג הוא בוגד באומה האמריקאית על כך שדרש שהאומה תתיחס בכבוד ובשיוויון לאזרחיה השחורים.
בודאי שהיו כאלה שאמרו גם את זה.

השעה ארבע בבוקר… אל תצפו לכותרת טובה

אתה יכול לחיות בתוך מציאות מסוימת המון זמן אבל רק כאשר זה קורה אצל מישהו אחר אתה מבין את זה סוף כל סוף.

מנכ"ל משרד החינוך רוני גמזו דיבר היום ברשת (what are you 80?) ב' על חוזר המנכ"ל החדש שפרסם. החוזר, בקצרה, מעלה על נס את השירותיות במערכת הבריאות או , כפי שאמר זאת גמזו, גם בלי תקציבים יכולים הרופאים לחייך…

על פניו זה נראה מובן מעליו ואין על כך עוררין אבל מעניין שכל כך מעט זמן לפני הבחירות עולה מנכ"ל של אחד המשרדים שסובלים הכי הרבה מתת התקצוב ומסביר לנו שבעייתה של מערכת הבריאות אינה בעיה תקציבית אלא, כתמיד, בעייתם של העובדים במערכת ((המיוצגים על ידי מפלגות השמאל).

ופתאום אני אומר לעצמי שבעצם אני נמצא במערכת שכזו כבר כמה שנים. במשרד החינוך מתפרסמים חוזרי מנכ"ל חדשות לבקרים. שוב ושוב מתפרסמות תכניות הדורשות מהמורים לשירותיות גדולה יותר וכל זאת בעוד מספר התלמידים בכיתות , בדומה למסדרונות בתי החולים, ממשיך לשקת ל40. וממשלת ישראל תמשיך לקצץ בתקציבים לבריאות, לרווחה ולחינוך ותמשיך במקביל לדרוש מעובדי המערכות השונות לספק שירותים ברמה גבוהה.

הגיע הזמן להגיד את זה בצורה מאוד ברורה.

אי אפשר לחייך למטופל בסוף משמרת של 28 שעות. אין זמן להסביר למטופל ו"להציג את עצמך" כאשר יש לך 4 דקות להעניק לו. אי אפשר לתת דבר למטופל רווחה כאשר אין שום סעיף המאפשר לך לתת לו מענה. ואי אפשר להתייחס לכל תלמיד ותלמיד כאשר  בכיתה יושבים 35 ילדים.

עובדי שירותי הרווחה, החינוך והבריאות עוסקים בחלק ניכר מזמנם בכיסוי התחת של ממשלות ישראל לדורותיהן. הרופאים והאחיות בבתי החולים מטפלים בתחלואי החברה והגוף הנוצרים בעקבות מדיניות ברורה וידועה של ממשלות. עובדי הרווחה נאלצים להתמודד ולאזור לאחרים "להתמודד" עם מדיניות כלכלית חברתית היוצרת יותר פערים ואינה מייצרת מענה הולם למצב החברתי, הכלכלי הקיים בארץ. ואנחנו, עובדי החינוך, אנחנו נדרשים לחנך את תלמידינו, את אזרחי ישראל ובוחרי הכנסות הבאות. עלינו מוטלת המשימה להסביר לילדינו הרכים כי הם חיים במדינה מתקדמת, מתוקנת. מדינה הדואגת לאזרחיה. מדינה העונה על הגדרות של דמוקרטיה.

במשך כבר למעלה מעשור דוחפות ממשלות ישראל השונות לכיוון של הפרטה של כל המערכות הציבוריות. משרדי הממשלה משתפים פעולה עם משרד האוצר בניסיונו להפוך כל מערכת ומערכת מהמערכות הציבוריות לבלתי רלוונטיות, לכל כך בלתי נסבלות עד שאפילו העניים ירצו, יצטרכו לעזוב אותם. במערכת הבראות כבר קיימת מערכת מקבילה המשרתת את העשירים אבל לא רק אותם. אחוזים ניכרים בציבור הישראלי מחזיקים ב"ביטוח משלים" הנותן מענה למקומות שבהם משרד הבריאות אינו נותן מענה (לפחות זה הסיפור שמוכרות לנו חברות הבריאות הפרטיות) המשרד משחק משחק כפול. הוא חייב להראות כאילו הוא מתנגד להפרטה ולכן בדברים ובתקנות שוליות הוא "מתנגד" להפרטה אך בפועל אין יכולת או רצון לעצור את הסחף להפרטה הולכת וגוברת של שירותים בתחום הבריאות.

לא פלא כמובן שמערכת הבריאות היא הראשונה . מסתבר שגם אנשים עשירים חולים וכאשר אדם עשיר חולה הוא יעשה הכל כדי להבריא. אולי כסף לא יכול לקנות אושר אבל הוא בהחלט יכול לעזור בתחום הבריאות. המערכת הבאה ליפול היא מערכת החינוך. מערכת הרווחה נמצאת בתהליך של הפרטה כבר שנים אבל גם שם עיקר המערכות המופרטות הם אלו הגובלות ברפואה קרי, אלו שגם עשירים סובלים מהם. מערכות הרווחה ה"אמיתיות" ויסלחו לי חברי העובדים הסוציאליים, אלו הנותנים מענה לאוכלוסיות הקצה בחברה, אלו לעולם לא יופרטו אבל גם בהם רמת השירותים תרד עד שרבים מ"לקוחותיה" של המערכת יבחרו באופציות אחרות ויעילות יותר (כיד הדמיון) לפתרון בעיותיהם.

כאמור המערכת הבאה היא מערכת החינוך. גם כאן יש מי שיכול ורוצה לשלם עבור מערכות חינוך אלטרנטיביות או נוספות עבור ילדיו. ומי יכול להאשים אותם. גם אני, אילו היה לי הכסף, הייתי בוחר לחנך את ילדי במערכת חינוך אחרת. המדהים הוא שברבות מהמערכות האלטרנטיביות ניתן למצוא ערכים ושיטות הסותרות לגמרי את השיטות בהן מתפאר משרד החינוך וראש הממשלה כאשר הם מנפנפים בנתוני המבחנים האחרונים.

אנשים רבים, משפחות רבות, הבוחרות בחינוך אלטרנטיבי עבור ילדיהם בוחרים, ובצדק, במערכות חינוך דמוקרטיות, חינוך אומנותי, חינוך הומניסטי ברוח זו או אחרת ובחינוך על פי סולמות ערכים שהחינוך הממלכתי מזמן זנח במחיר נזיד העדשים של המצוינות שנמכרת לנו חדשות לבקרים. מערכות החינוך האלטרנטיביות, (שכזכור אנשים משלמים עבורם כסף, מה שעל פי תפיסת השוק הרווחת מעיד שהן הדבר הנכון (לשיטתך לא לשיטתי)) מעניקות לילדים חינוך איכותי הניתן על ידי אנשי חינוך רגילים לגמרי (שתנאי עבודתם לעיתים גרועים מאלו של החינוך הממלכתי) בתנאים מצוינים. כיתות קטנות, מספר קטן יותר של תלמידים על מבוגר מחנך, מורה, מדריך מאפשר לאותו מבוגר לעשות את כל הדברים הטובים שאפשר להגדיר אותם כחינוך טוב יותר. לא בהכרח כמובן, צריך גם לבחור את האנשים בקפידה, אבל כמי שמכיר מספר רב של מורים טובים ומצוינים אני יכול להעיד שכל אחד מהם יעשה עבודה טובה הרבה יותר אם יוכל לעשות אותה בכיתה של 20 תלמידים.

חקירה פעילה, דיון, שיחה, התבוננות ביקורתית… לא משנה איך נקרא לזה, שיטות חינוך אלה, ערכי חינוך וחיים אלה אינם יכולים להתקיים בכיתה של 35 תלמידים. התבוננות ביקורתית על חיינו וחינוך לערכים אינו יכול להתקיים כאשר את רוב שעות הלימודים ההומניסטים קיצצו כדי להוסיף שעות מתמטיקה, מדעים ואנגלית.

בקיצור גמזו, אל תמכור לנו לוקשים. הרופאים והאחיות וצוותי בתי החולים ומערכות הבריאות עושים עבודת קודש בתנאים בלתי אפשריים שאתה ושולחיך יוצרים עבורם ועבורנו. אפשר לצפות מהם ליותר אבל אי אפשר לעשות מערכת בריאות טובה יותר רק!!! עם הרצון הטוב והחיוך של הרופא כפי שאי אפשר לעשות חינוך (וגם לא להצליח במבחנים בין לאומיים) רק בעזרת חוזרי מנכ"ל והוראות שמעביר משרד החינוך למורים ולמנהלים.

חינוך, בריאות ורווחה צריכים תקציבים ומעורבות אמתית של המדינה והדרך שאתם מובילים היא בכיוון אחד, הרס המערכות הציבוריות והחלפתם במערכות פרטיות שתשרתנה רק חלק מהאוכלוסייה.

It is five o'clock on a Saturday

Billy Joel meant something else all together but (http://www.youtube.com/watch?v=xU5OMNof1wU&feature=related) this is the tune ringing in my ears right now.

I begin in a humored tone but the truth is I am furious.

It is five o'clock on a Saturday MORNING and I am awake and doing the lords work. No! no not the BIG J's work but the "big M.", the good old ministry.

I have been spending the holiest of days (that is yesterday, my day off) and will be spending Shabos checking this poor, lame, sorry excuse for a standardized test.

Two of my best pupils (girls) couldn't tell if "our school news" is a newspaper or a teen magazine and I can't blame them for having a brain and using it (is "my school news" a newspaper (for that matter is Yediot?))

The Meitzav, for that is the name of this horrid thing, asks them to answer in one word and gives me three options at most to grade an answer which is longer.

If a child answers this question:

7. What do you want to know about ice cream? Write a question

to ask Amir Kateeb.

By writing: "I want to know how many time it takes to make the ice cream."

And these are the instructions for grading:

2 = Content is relevant and comprehensible; use of appropriate

question word / phrase (e.g., What; How many; Is there;

Does ice cream)

1 = Content is relevant but not entirely clear; question word / phrase

does not correspond to content use of a question word / phrase

(e.g., How matz flavor ice cream we have)

0 = Content is irrelevant and / or is incomprehensible; response is a

statement and clearly not a question (e.g., I love ice cream);

answers such as: I dont know; nothing. One of the statements

from item 3 is copied or turned into a question (e.g. asked in the

listening text)

Note: Do not deduct points for spelling mistakes.

How am I supposed to grade it?

On the other hand it gives me a new respect for my kids. Realizing this is representative of the average level of Israeli English.

Shabbat Shalom Lekolam

הפתרון: לגרש את העניים

לפני יומיים הופיעה ב"הארץ" עוד כתבה שמשאירה (צריכה להשאיר) את כל מי שקורא אותה בפה פעור. מה זה צריך להיות???

יש לי הצעה.

בואו נפתח (אני מציע שותפות) סוכנות להבאת עובדים זרים. נו כאלה ממקומות זרים ורחוקים כמו אופקים או וואדי ערה או בת ים… מקומות מוזרים כאלה עם שמות שקשה לבטא. ניקח מכל אחד כזה איזה אלפיה שתיים שלוש (דולרים אני מתכוון) ונציע להם לעבוד בארץ רחוקה ולשלוח את הכסף הביתה כשיגמרו לשלם את החוב שלהם לנו. ניתן להם הכשרה בסיסית (לפחות ככה נטען) ביטוח בריאות בסיסי ומקום לישון והם יעבדו בשכר מינימום כמה שאדון בלבית רק ירצה.

ברור לי שנקבל אלפי פניות.

בעצם הבעיה היא רק הממשלה והבג"ץ הזה וכל מיני ארגונים ססססמאלנים רדיקלים שטוענים שלעובדים צריכים להיות תנאים וזכויות ופנסיה וביטוח בריאות ובטיחות. כל הארגונים האלה שבעצם שונאים את העובדים כי הם בעצמם גרים בתל אביב ולא יודעים מה זה העולם האמיתי.

יש לי עוד רעיון. במקום לגרש מהגרי עבודה ואת הילדים שלהם בואו פשוט נגרש את חמשת העשירונים התחתונים. דוגרי חבר'ה הם מזה מביאים לי ת'דיכאון. לא באמת צריך אותם ואם צריך אפשר ליבא עשירון אחד תחתון במקומם שיעשה את כל העבודה יותר טוב ובהרבה פחות כסף. גם תודו שעניים עם עור לבן זה קצת מעליב ועוד שחלק מהם הם גם יהודים, רחמנא ליצלן. עניים עם אור כהה, אבל כהה באמת, זה מזה סטייל, כמו בניו יורק. רק שלא יביאו לנו עניים מוסלמים, כי כמו הצרפתים (יימך שמם האנטישמי), אנחנו לא רוצים להיות.

ועוד דבר:

אני רוצה להגיד לכם שאני בורגני אמיתי וגם הסביבה נורא חשובה לי אז אם כבר מבטלים את העבודה העברית (כי תכלס הערבים כבר מזמן לא מעניינים אותנו) למה שלא נגמור עניין ונוציא את המפעלים מפה. כל הלכלוך הזה והריסוסים בשדות והנדל"ן המבוזבז… נשאיר רק את התעשיות הצבאיות (בינתיים כי אי אפשר לסמוך על הזרים האלה) ואולי איזה מפעל כימי כזה או אחר בנגב (אבל רחוק מהאזורים שאני אוהב לטייל בהם עם ה4X4 שלי) וחוץ מזה נשלח את כל העסק לחו"ל. חקלאות, תעשייה, מרכזי שרות טלפוניים (כי תכלס' גם כאן אף אחד לא מדבר עברית). נשאיר לנו (לחמשת העשירונים העליונים) מדינה נקייה ויפה עם מקום גם לכמה ערבים עשירים והרבה בניינים רקים שבהם נוכל להחזיק את העוזרות והמטפלות והגננים ועובדי הניקיון שישמרו לנו על המדינה ועל הילדים הקטנים והזקנים שמזמן כבר אנחנו לא מטפלים בהם.

זה יכול להיות?

אני זוכר לפני שנים רבות כשהייתי נער צעיר ופעיל בנוער העובד והלומד  (זה הזמן לפייד אווט פייד אין ומוסיקה מתאימה) קיימנו בחבר'ה דיון האם השטן דאז, חיים רמון, באמת רשע במכוון או שהוא פשוט לא לא מבין מה שהוא עושה. אז כהיום אני לא מגיע למסקנות פשוטות. יכול להיות שהעובדות כלכך פשוטות כמו שהן מוצגות על ידי אורלי וילנאי פדרבוש מרוז… (תסלח לי אחותי המתולתלת אבל אין מנוס מהבדיחה המיושנת). יכול להיות באמת שהטמטום (או הרשעות) הם כאלו שבעוד שהתעשיינים (המסכנים) "נאלצים" לפטר אלפים הם מסתובבים ומקבלים אשרות ואישורים לייבא עובדים מן הניכר?

לא! אל טענו לי. אני יודע שככה זה. אני לא צריך שבאמת יסבירו לי אני פשוט נדהם כל פעם מחדש. אולי זה אומר שאני עדיין אותו ילד נאיבי של שנות התשעים שגילה פתאום להפתעתו שלא כולם סוציאליסטים רודפי שלום ושבאמת יש אנשים שאין להם כל עניין בפתרון … (סליחה נושא אחר).

נוכחות

פעם בכמה זמן מתעורר שוב הדיון בדבר נוכחות הנוער באינטרנט… איך נגן עליו ואיך נדאג שלא יסתובבו הילדים במקומות אסורים ועם אנשים רעים…

בפעם אחת שכזו שמעתי את אחד המומחים שהובאו לאולפן זה או אחר אומר שדי אם נהיה נוכחים ומעוניינים בחייהם והילכותיהם של הילדים וכבר אנו נעשה כברת דרך ארוכה להגן עליהם מכל הסובב אותם. כאשר אנו שואלים אותם איפה הם מסתובבים ומה הם עושים שם (וירטואלית ובעולם האמיתי) אנו מראים להם שאנחנו מעוניינים, שאכפת לנו ואנו מגדירים להם את מה שהם אינם בהכרח יודעים, את הגבולות שאנו מאמינים בהם. בודאי שהם יכולים לשקר. הם יכולים לספר לנו סיפורים ולהעלים מאיתנו את האמת, לא בזה העניין ונהפוך הוא. לא מדובר כאן בדרך לגלות את האמת אלא בדרך להתוות את דרכם של הנערים. איננו רוצים או יכולים לרגל אחריהם. הם יודעים, כפי שאנחנו ידענו כילדים, להעלים את "ריח העשן" לפני שהם נכנסים הביתה. כאשר אנו אומרים את דעתנו ושואלים שאלות אנו מראים שאכפת לנו ומגדירים שוב את הגבולות שאנו מאמינים בהם.

וכל זה למה??

בזמן האחרון אני מתלבט רבות לגבי נוכחות שלנו כמבוגרים ועוד יותר כמורים ומחנכים, בחייהם המקוונים של תלמידינו. טוב נו אני אגיד את זה, להיות "חברים" שלהם בפייסבוק.

פייסבוק הוא אחד ממקומות המפגש הפעילים ביותר של ילדים ונוער היום. ילדים שפוגשים זה את זה במשך היום ממשיכים לקיים שיחה ואינטראקציה ערה ביותר גם אחרי הצהריים ובערב דרך הפייסבוק. הורים רבים מפחדים ממה שיכול "לקרות" שם ורבים אחרים אינם יודעים כלל מה "קורה" שם אבל אינם יכולים או מרשים לעצמם להתעניין אצל ילדיהם מה הם עושים שם כלכך הרבה שעות.

כאשר נכנסתי למערכת החינוך בתחילת השנה מצאתי שאחד הדיונים החמים ביותר בחדר המורות הוא הפייסבוק. טיפות קטנות ממה שקורה שם התחילו לטפטף לתוך חדר המורות ולחדרי היועצות. גילינו "להפתעתנו" ששם קורים הדברים. מאחורי גבנו מתקיימות חרמות, ריבים, מכות ממש . התחלנו לחשוב על "מה אפשר לעשות" כאשר הדיון מתמקד בעיקר באיך ניתן לשלוט בזה (ובעיקר למנוע מתמונות וסרטונים שלנו לעלות לשם.)

I ישג ש דמקשלןמע דודפןבןםמ

או באנגלית

I had a sneaking suspicion שזו אינה התשובה.

ככל שאני חושב על זה יותר מתחוור לי כי אם נהיה לאיזו שהיא השפעה על הנערים שאנו פוגשים יהיה זה רק אם נהיה נוכחים בחייהם באמת. אנו מנסים לשלוט בהם ונכשלים. מנסים "לחנך" אותם ולא מגיעים. ביום אחר אולי אכתוב על משמעת, קשיחות והענשה אבל לא היום… אבל בקצרה אומר שכאשר הפסקנו להעניש, הפסקנו "לגעת" בילדים (תרתי משמע). גזרנו על עצמנו להיות מרוחקים מהילדים. אסור לגעת, אסור לצחוק, אסור להעליב, אסור לכעוס. עלינו להיות קשוחים ומרוחקים. מקצועיים. אולי (אולי) בהוראה זה עובד… בחינוך? לא.

שמיטה? הר סיני?

כל מי ששאלתי אמר לי בצורה חד משמעית. אל תאשר את בקשות התלמידים להיות "חבר" סליחה, חבר (ללא מרכאות) שלהם בפייסבוק.

"אל תכניס אותם לחיים שלך" "אל תחשוף את החברים שלך בפניהם" "אל תחשוף אותם בפני חברים שלך" "תצטרך להיזהר בהתנהגותך"…

יש לי שתי טענות: הראשונה "דידקטית" והשנייה  חברתית. בעצם ההפך. אנשי חינוך תמיד היו בקשר אינטימי עם התלמידים שלהם. המורה בבית הספר הקטן בעיירה (פולין, אמריקה או אפריקה זה לא משנה), זה שהעניש בעונשים קשים והיה קשוח וקשה עם התלמידים, גר יחד עם הילדים באותו הכפר. כולם הכירו אותן והוא הכיר את כול הילדים . כך גם הרב וכך גם המורים בפנימיות הבריטיות שכולנו מכירים מסיפורים וסרטים (תראו איך הרי פוטר יצא בסדר…). למה פתאום אנחנו מפחדים להיות חשופים בפני התלמידים? למה אנחנו מנסים להחביא את עצמנו ואת עצמיותנו מהם. האם אנחנו מתביישים במי שאנחנו במה שאנו ובחברים שלנו. האם אנחנו לא מאמינים בהם מספיק כדי לחשוף אותם או שמא אנחנו מפחדים שהם אינם מהווים דוגמא ומופת לתלמידים שלנו. וזה מביא אותחי לטענה השנייה.

חינוך נעשה קודם כל במופת, בדוגמא. חניכינו ילמדו יותר מהאופן שבו אנו מתנהגים מאשר בדיבורים הריקים שאנו משלחים בהם בשיעורים. הילדים צריכים את הדוגמא שלנו כדי לבנות את ההתנהגות שלהם וכדי ללמוד איך אנחנו מאמינים שצריך להתנהג בעולם הבוגר. הם לומדים מאיתנו בכל רגע. כאשר אנו אלימים זה כלפי זה, הם לומדים. כאשר אנו ריקנים, הם לומדים. וכו. אולי בצדק אנחנו מפחדים לתת להם להיכנס לתוך חיינו. אולי אנחנו לא מופת שראוי לחקות. אולי הדמות שלנו, החברים שלנו, ההתנהגות שלנו בפייסבוק היא כזו שהילדים ילמדו ממנה התנהגות חברתית  אחרת מזו שאנו מטיפים לה בכיתת הלימוד.

עדיין לא עשיתי את זה (יש עוד זמן לעצור אותי). מחקתי את כל הזמנות החברות שקיבלתי מתלמידים מלבד אחת. אני לא בשל להזמין אותם בעצמי. זה נראה לי חציית קו בעייתית (אבל אני לא יודע למה). אני יודע שברגע שאאשר תלמיד אחד האפקט יהיה מדבק. הם רוצים בקשר הזה. הם צריכים אותו והם צריכים אותנו שם כדי לחקות אותנו וללמוד להתנהג גם בעולם החדש הזה .

קצת באיחור על רוז ועל קהילה Sense of Community

לפני הכל מילה אחת מקשרת…

 

ככל שעוברים הימים והכלים המקוונים/וירטואליים מתרבים ומתפתחים הולך וקטן ההבדל בין קהילה של פעם וקהילה של מחר. כבר נעשתה חלוקה של קהילות לקהילות אינטרס וקהילות גיאוגרפיות על מנת לתת מענה לקשרים החדשים שהעולם המודרני אפשר. כלים מיושנים כמו טלפונים ומטוסים אפשרו ליצור קהילות שנתנו מענה לאינטרסים משותפים של אנשים בכל העולם.

 

מהפכת האינטרנט שנכנסת בימים אלו לשלב הנורמליזציה שלה גילתה לנו מחדש את מושג הקהילה. מי שעד לא מזמן זימר שירים אגוצנטריים ובדלניים מתחיל פתאום לזמר שירה קהילתית חדשה. כולם מבינים שהאינטרנט, ויותר במדויק הWeb 2.0  והלאה, מחייבים את כולם להתיחס שוב ברצינות לקהילה ול"דמוס" כי אין ספק שהעולם הווירטואלי מחזיר את הדמוס לדמוקרטיה.

 

ובגלל שהבטחתי כי אגיד רק מילה אחת לא אמשיך לדבר על נושא זה אלא להגיד את מה שהתכוונתי מראש וזה כי הקהילות חוזרות ואולי זה הזמן ללמוד שוב איך לקיים קהילה גם במובן הישן שלה (ואולי בשילוב). קהילה שיודעת גם להחזיק וגם לחבק וגם להזין (לא תכנים, אוכל!!) את החברים שלה.

 

אני נקרא לנושא זה משנים של מחשבה ומקריאתה החרישית של ילדה קטנה אחת.

 

גורלה, לא! סופה העצוב של הילדה רוז הביא רבים לצעוק, כפי שכבר הערתי, ולקרוא לענישה, פיקוח, רישיונות להורות…

 

אני רואה בכל אלה זריקה של האחריות מאיתנו והלאה. כולנו אחראים לרוז. הקהילה (?) שבה אנו חיים, ואותה אנו בונים והורסים יום יום, היא האחראית כי לא תהיה ילדה כמו רוז עוד לעולם וששום ילד לא יוטבע עוד בגיגית המים ששימשה לניקיונו.

 

אין זה מפתיע כי דווקא עולים חדשים הם המעורבים במקרים האחרונים שפורסמו. אין מדובר בנטייה תרבותית אלא בתוצאות קטסטרופאליות של נתק תרבותי וקהילתי שעולים חדשים, מהגרים המתנתקים ממשפחתם ומהקהילה שלהם, אך לא רק הם, סובלים ממנו.

 

ד"ר מ. סקוט פק, פסיכולוג בעל שם שהבין את עוצמתה של קהילה, הציעה במקום אחר פרשנות אישית למושג הרוע (evil) שמשכלל במקצת את האימפרטיב הקטגורי של קאנט. ד"ר פק טוען כי תהליך יצירת הקהילה מביא אותנו לקבלת הרצון הכללי ולהכפיף עצמנו לו. פושעים ולהבדיל ילדים נמצאים בשלב הראשון שאינו מוכן לוותר על כל אוטונומיה לרצון הכללי.

ביקרתי בצד השני של ה Blogsphere

כמה מביךבימים אלו אני שוקד על כתיבת מורה הנבוכים לבלוגר המתחיל מאת מורה נבוך. והנה טיילתי להנאתי בין החברים (של אנשים אחרים) כדי ללמוד מה קורה בצידו השני של הכפר.

מסתבר, כמו בילדותי, שגם בכפר הזה יש גיקים, פריקים, מגניבים, ערסים וסתם ילדים שאוהבים להיות בבית.

אני תמיד הייתי קצת גיק, קצת פריק והרבה בבית. ותמיד התפלאתי כשיצא לי לפגוש את החבר'ה האחרים.

אני זוכר כשיצאנו לטיולים ארציים (נוער עובד, כבוד!!!) (ילידי 71 שזוכרים את טיול חנוכה בכיתה י', הגשם וההשקמה בקלי"ה הישנה ליד גוש חום ומהביל… חוויה)

איפה הייתי? אדם??…
נכון!
(גם אני רוצה לכתוב בדיחות פרטיות)
מה שמחזיר אותי לצד השני של הכפר.
בטור ילד של בית, ילד מוגן, לא ידעתי שילדים הולכים מכות, לא ידעתי על סמים וסיגריות וסקס.
חשבתי שכולם לפחות קצת כמוני וכמו הילדים המוזרים האחרים שהיו חברים שלי.
אז הלחתי לצד השני של הכפר. לצד של המעשנים בבית הקפה הקטן (כך חשבתי) שלי ושם שמעתי אנשים מדברים… ירחם השם…
מה? ככה כולם מדברים? ככה כולם חושבים ועושים?

האמת שחצי ממה שדיברו שם לא הבנתי. וכשחשבתי שהבנתי ורציתי להגיד שמה שאמרו שם מרגש ומגניב ויפה ומזכיר לי את… קראתי את התגובות והבנתי שכנראה, לא הבנתי!!!
יש שם אנשים שמדברים בצבעים , מרימים את קולם וכותבים בסימני קריאה!!!!!!!!!!!! יותר ממני.

אז שתקתי!
אני אוהב את הצד שלי של הכפר. לא ליד הבר (סליחה על המטפורה המעורבבת) לא בחוץ עם המעשנים. אני חושב שאני הכי אוהב לשבת בפינה הרחוקה, מול הדלת כדי שאוכל לראות את כל מי שניכנס וגם את מי שהולך ברחוב.
אני אוהב את האנשים אבל כנראה קצת מפחד מהם.
ואם הם נחמדים אז אני בטוח מפחד מהחברים שלהם.