התולעים

שבו בשקט ותנו לסמולנים לעבוד
אחחחחח אתם זקוקים לסמולנים
כי הערכים שלכם הפכו לאזיקים.
החלטתם לוותר על המוסר
לא מתעסקים עם מה אסור ומה מותר.
אז שבו בשקט (או תעשו את כל הרעש שלכם) ותנו לסמולנים לעבוד.

אתם חבורה של בריונים עלובים. אפסים פחדנים שמתחבאים מאחורי השרירים שלכם ושל אחים גדולים שלכם ואני אכלתי כמוכם בלי מלח מאז שאני ילד.

אני זוכר את כולכם ואני זוכר כמה בכיתם כשההפחדה וההצקות שלכם לא עבדו עלי כי הייתי טמבל מידי מלהבין שאני אמור לפחד מכם.

אתם אפסים פחדנים שבונים על כך שחברים שלכם יחזיקו אתכם כדי שלא תצטרכו להגשים את האיומים האידיוטים והאלימים שלכם.

אתם הכלומניקים שהולכים למכון כושר ומנפחים שרירים כדי לכסות על העובדה שאתם כל כך חלשים.

אני זוכר את כולכם. ואני זוכר איך בכיתם כשלא הסכמתי (לא כי הייתי גיבור, כבר אמרתי, כי הייתי טיפש) לפחד מכם. כמה זה הוציא אתכם מדעתכם, כמה זה הטריף אתכם.

אתם צריכים אותנו השמאלנים כדי שנחזיק אתכם. תמיד תוכלו להאשים אותנו בכך שלא הגשמתם את האיומים הטיפשיים וחסרי הכיסוי שלכם. ואנחנו תמיד נשמור שאתם לא תהפכו לחיות שאתם מתיימרים להיות. אבל זה אף פעם לא יהיה כי אתם עצרתם. תמיד תוכלו להאשים אותנו.

אתם הייתם קורעים להם את הצורה אבל אנחנו בטח נספר למורה.

ואז בסוף היום אתם חוזרים ונותנים לנו כפה כדי להשקיט את העלבון שלכם וכדי שתוכלו שוב להרגיש שאתם גברים. זה בסדר. בשביל זה אנחנו כנראה פה.

אז תשקשקו בחרבות. תעמדו במרכז העיר ותאיימו להרוג את כולם, לשרוף את עזה, לשטח, להרוג, לפוצץ, להשמיד… ואז תחזרו הביתה ותגידו שרק בגללנו לא עשיתם את זה.

ותקראו לנו בוגדים. אל תשכחו. אנחנו האויב האמיתי. אנחנו מונעים מכם את הגשמת חזונכם להיות בריונים כמו שצריך. אנחנו הבוגדים.

מודעות פרסומת

רצפת הזכוכית

אך קודם כל סיפור…

לפני כמה ימים אמרתי לשחר כמה היא יפה והפצלוחה אמרה לי ששכחתי להגיד לה כמה היא חכמה.

לא צריך לדאוג לה. הסיבה שהיא יודעת לדרוש את זה היא שאומרים לה את זה מספיק.

אני לא דואג לבנות שלי. אני יודע שהן תצלחנה לעשות כל מה שהן רוצות ותהינה (די מספיק) מוצלחות הרבה יותר מאבא שלהן. אם הן תרצנה (טוב אני כנראה ממשיך) הן תהינה מהנדסות או פוליטיקאיות (מקצוע מכובד ונדרש בעיני אביהן) ובודאי שתהינה משפיעות חברתיות (בקיצור מורות אבל זה כבר בעיה אחרת).

הן תלבשנה מה שהן רוצות. תצבענה את ציפורני רגליהן בכל צבע שתרצנה (בלהההההה) תבחרנה לעצמן כל בן או בת זוג שתרצנה. בקיצור You get my drift.

דווקא מהקטן אני מודאג.

הוא בסך הכל גדל בבית טוב. האחיות שלו ובנות הדודה שלו דואגות לצבוע את עצבאות רגליו ויש לו role model גברי כמוני בבית…

אבל מה יקרה כאשר יצא לעולם הגדול?

בעוד אנחנו נאבקים על זכויותיהן של הנשים בעולם הפיסי, זכויותיהן בעולם התעסוקה, הייצוג הפוליטי, זכויות הפרט וכדומה, הן, הנשים, זוכות בעולם המערבי ליהנות מחלק ניכר של טווח החוויה האנושית. אנחנו, הגברים, מודרים מחלק גדול מהחוויה האנושית.

זהר החליטה שהיא רוצה ללמוד לשחק כדור רגל. הבטחנו לה שבשנת הלימודים הבאה נרשום אותה לחוג כדור רגל אם נוכל לדחוף את זה ללו"ז הצפוף שלה. שתי הבנות וויתרו על בלט כבר בשיעור השני. הן לומדות קפוארה והתעמלות קרקע. אבל מה יקרה אם סהר יבוא בעוד שנתיים שלושה ויבקש ממני להרשם לחוג בלט או אפילו התעמלות קרקע?

זה בסדר. זה הרי לא יקרה.

אם יש משהו אחד שעושה מערכת החינוך זה להפעיל ביעילות את מכבש המגדר. וככל שהמכבש על בנות כבד, הוא פי כמה וכמה כבד על הבנים. עד שיהיה בן 6 כבר לא יהיה בו כל רצון לעסוק בעניינים בנותיים כמו תנועה, אומנות, רוח ורגש ודברים שכאלה.

זה לא דבר חדש אבל זה גם לא עניין של מה בכך.

במחקר קצר ולא מתוקף מצאנו (התחקירן דרור מילר ואנוכי) כי ישנה הדרה מיגדרית משמעותית ביותר של גברים מתחומי הלימוד והעשייה האומנותית, משמעותית הרבה יותר מהדרתם של נשים מעולם התעסוקה.

אל תגידו לי שאני מסגביר.

זה בכלל לא העניין.

אני לא ממעיט בכלל את הרוע שבהדרה ובאפליה של נשים בכל תחומי החיים. אני רק אומר שבעוד שלאפליה זו ולהדרה הזו יש אפשרות (תיאורטית לפחות) לשינוי בתחום החקיקה והמשפט הרי שההדרה של גברים מהשתתפות בחלק גדול כל כך של החוויה האנושית אין פתרון בעולם החוק.

וכתגובה לשאלה שנשאלה בפייסבוק לפני כמה ימים…. אשרי ההומוסקסואלים. יותר מכל דבר אחר, מעבר לבחירה של בן או בת זוג, הומוסקסואלים (גברים יותר מנשים) לפחות משחררים את עצמם במודע ובהפגנתיות (לעיתים מאוחר מאוד) מהגדרות החברה של מה מותר ואסור להם לעשות ומאפשרים לעצמם להנות מחלק גדול בהרבה מהחוויה האנושית בזמן שאנחנו, הסטרייטים, מקווצים את הרקטום המטאפורי שלנו כדי להתאים למוסכמות שקיבלנו על עצמנו אי שם בגן הילדים.

תחקיר, שוסטר – אותה מהפכה?!

אנחנו עם המטומטם. אין לי מילים אחרות. בעוד שהמצרים מסתכנים בהרבה יותר מאיתנו, ואולי בגלל, יוצאים מליונים לרחובות ואנחנו?
קומץ קטן וצעקני שלא מוכן לוותר בזמן שרוב הציבור וויתר כבר מזמן.
ואולי בעצם טוב לכם. אולי אתם בסדר עם איך שאתם חיים ואתם גם בסדר עם חיי עוני של אחרים. רחוקים מכם. זרים לכם.
אין לכם סיבה להפגין. אין לכם אינטרס. הכל בסדר.
רק תגידו. תגידו שהכל בסדר ואתם רוצים שזה ימשיך ככה ואני אבקש מהחבר'ה ללכת הביתה.
אבל אם במקרה הכל לא בסדר.
אם אתם חושבים שיכול, צריך, להיות כאן יותר טוב. אם אתם מסתכלים מעבר לחיים שלכם ומרגישים ולו מעט אחריות גם כלפי האחר, העני, הילד, הזקן, אם כך אין לכם זכות "להיבטל ממנה".
אתם חייבים להזיז את עצמכם ולנקוט עמדה.
היום הרביעי ביולי ואין זמן טוב מהיום לצטט את אחד המניפסטים המהפכניים האהובים עלי ביותר:
When in the course of human events…

…כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה והיא מארגנת את סמכויותיה כך שבעיני העם היא המתאימה ביותר להגשמת ביטחונו ואושרו.

התבונה מחייבת, אפוא, כי ממשלות שנוסדו זה מכבר לא יוחלפו בשל סיבות קלות ערך וחולפות, ואכן, הנסיון מלמד, כי בני האדם נוטים יותר לסבול, כל עוד ניתן לשאת את הרעות, מאשר לעשות דין לעצמם על ידי ביטול צורות השלטון שאליהן הם מורגלים. אך בשעה ששורה ארוכה של עוולות ופגיעות, הנמשכת ללא שינוי לאורך זמן, וחושפת מזימה להעמידם תחת עריצות מוחלטת, הרי זו זכותם, ואף חובתם, להתנער מממשל מעין זה ולהעמיד שומרים חדשים על ביטחונם לעתיד לבוא…
אסור לנו לקבל את כל זה כגורל, כבלתי נמנע, אנחנו חייבים למרוד, לסרב לקבל ולהפסיק לשתף פעולה.
בשבוע הבא תצטרפו אלינו בשוסטר.

אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה…

אתחיל בגילוי נאות.
אני לא אוהב את חנין זועבי.
אני גם לא אוהב את שלי יחימוביץ' וזה לא בגלל שהיא "מכוערת". האמת שאני לא אוהב גם את…
האמת היא שבגלל שאני שמאלני אז בעצם אני לא אוהב אף אחד. אפילו את רבין אני לא אוהב.
לא אהבתי אותו לפני וגם אחרי אין לי יותר מדי בשבילו.

אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה. אני אוהב את הילדים שלי, בדרך כלל ואפילו את אישתי.
אני חולה על סנדוויצ'ים, בעיקר שאני מכין.

התלמידים שלי תמיד מתלוננים שאני או מורה אחרת "לא אוהבים אותם" ואנחנו מסבירים שאין כאן שום עניין של אהבה. בכלל, במערכת ציבורית אין מקום לאהבה או לשנאה. כך גם במערכת הפוליטית.

זהו. עד כאן הגילוי הנאות ועכשיו לענייננו.
כבר כמה שבועות שאני מנסה להבין מה הקטע של ועדת הבחירות המרכזית עם חברת הכנסת חנין זועבי. והבנתי שהסוד כנראה טמון במקום שאותו אני לא מבין ואז אני כמובן פונה למתמטיקה.
אחרי מחקר מעמיק בשעות הקטנות של הלילה הגעתי למשוואה זו המסבירה את ההבדל שבין חנין זועבי לחבר כנסת אחר (או חבר כנסת בעתיד) לדוגמת פייגלין. כאשר P הוא מידת הפרנויה (גם כאשר היא מוצדקת) המוכפלת ב(Atz) שהיא תקיפת חיילי צה"ל נוסיף לה את (J) או (At) שהם יהודי או ערבי בהתאמה ועוד (YS) או ((P) שהם יהודה ושומרון או פלסטין בהתאמה הרי שברור שהדבר היחיד המבדיל בין חנין זועבי לבין פייגלין (זו ארצנו… אני שוכב על כביש החוף ומחכה ששוטרים יבואו לפנות אותי) או צחי (אם אני כבר בחופשה בסיני אולי נתקוף חיילי צה"ל מהגג של איזה בית בימית) הנגבי או רבני "הבית היהודי" וחלק ניכר ממועמדיה לכנסת… ההבדל היחיד בין אלה לבין חנין זועבי היא העובדה שחנין זועבי היא ערביה והטריטוריה/ישות עליה היא נלחמת נקראת פלסטין ולא יו"ש או מדינת יהודה.
image

פשעה האמיתי של זועבי הוא שהיא אינה דואגת לאינטרסים של הבוחרים שלה וזה, עם כל הכבוד, התפקיד שלנו. איך היא מעיזה…

מה בדיוק אנחנו מצפים מחנין זועבי או מערביי ישראל בכלל, for that matter?

האם באמת אנחנו (וגם ההזויים שביננו) חושבים שאפשר לצפות מח"כ ערבי או אזרח ערבי לתמוך בישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית"?, לשיר את התקווה או להניף בגאווה את דגל ישראל?
הרי ברור לכולם שכל אזרח או לפחות מנהיג ערבי שעונה על קריטריון ה"נאמנות" הוא שקרן, טיפש או בוגד בעצמו ובעמו ובכל מקום אינו ראוי להיות נציג ציבור.

אם נשפוט את חנין זועבי על פי מעשיה הרי שהיא לא מגיעה לקרסוליהם האנטי מימסדיים של כמה מ"בכירי" הבית היהודי, פייגלין והנגבי, ינוקה של ממש בכל הקשור לתקיפת חיילי צה"ל.
אם לשפוט אותה על פי דעותיה הרי שאפשר רק לשבח אותה על אומץ ליבה לעמוד ולהגיד לנו באמת את מה שכל ערבי ישראלי רוצה להגיד.
פסילתה של חנין זועבי מלרוץ או לשרת בכנסת משולה לקביעה שמרטין לותר קינג הוא בוגד באומה האמריקאית על כך שדרש שהאומה תתיחס בכבוד ובשיוויון לאזרחיה השחורים.
בודאי שהיו כאלה שאמרו גם את זה.

השעה ארבע בבוקר… אל תצפו לכותרת טובה

אתה יכול לחיות בתוך מציאות מסוימת המון זמן אבל רק כאשר זה קורה אצל מישהו אחר אתה מבין את זה סוף כל סוף.

מנכ"ל משרד החינוך רוני גמזו דיבר היום ברשת (what are you 80?) ב' על חוזר המנכ"ל החדש שפרסם. החוזר, בקצרה, מעלה על נס את השירותיות במערכת הבריאות או , כפי שאמר זאת גמזו, גם בלי תקציבים יכולים הרופאים לחייך…

על פניו זה נראה מובן מעליו ואין על כך עוררין אבל מעניין שכל כך מעט זמן לפני הבחירות עולה מנכ"ל של אחד המשרדים שסובלים הכי הרבה מתת התקצוב ומסביר לנו שבעייתה של מערכת הבריאות אינה בעיה תקציבית אלא, כתמיד, בעייתם של העובדים במערכת ((המיוצגים על ידי מפלגות השמאל).

ופתאום אני אומר לעצמי שבעצם אני נמצא במערכת שכזו כבר כמה שנים. במשרד החינוך מתפרסמים חוזרי מנכ"ל חדשות לבקרים. שוב ושוב מתפרסמות תכניות הדורשות מהמורים לשירותיות גדולה יותר וכל זאת בעוד מספר התלמידים בכיתות , בדומה למסדרונות בתי החולים, ממשיך לשקת ל40. וממשלת ישראל תמשיך לקצץ בתקציבים לבריאות, לרווחה ולחינוך ותמשיך במקביל לדרוש מעובדי המערכות השונות לספק שירותים ברמה גבוהה.

הגיע הזמן להגיד את זה בצורה מאוד ברורה.

אי אפשר לחייך למטופל בסוף משמרת של 28 שעות. אין זמן להסביר למטופל ו"להציג את עצמך" כאשר יש לך 4 דקות להעניק לו. אי אפשר לתת דבר למטופל רווחה כאשר אין שום סעיף המאפשר לך לתת לו מענה. ואי אפשר להתייחס לכל תלמיד ותלמיד כאשר  בכיתה יושבים 35 ילדים.

עובדי שירותי הרווחה, החינוך והבריאות עוסקים בחלק ניכר מזמנם בכיסוי התחת של ממשלות ישראל לדורותיהן. הרופאים והאחיות בבתי החולים מטפלים בתחלואי החברה והגוף הנוצרים בעקבות מדיניות ברורה וידועה של ממשלות. עובדי הרווחה נאלצים להתמודד ולאזור לאחרים "להתמודד" עם מדיניות כלכלית חברתית היוצרת יותר פערים ואינה מייצרת מענה הולם למצב החברתי, הכלכלי הקיים בארץ. ואנחנו, עובדי החינוך, אנחנו נדרשים לחנך את תלמידינו, את אזרחי ישראל ובוחרי הכנסות הבאות. עלינו מוטלת המשימה להסביר לילדינו הרכים כי הם חיים במדינה מתקדמת, מתוקנת. מדינה הדואגת לאזרחיה. מדינה העונה על הגדרות של דמוקרטיה.

במשך כבר למעלה מעשור דוחפות ממשלות ישראל השונות לכיוון של הפרטה של כל המערכות הציבוריות. משרדי הממשלה משתפים פעולה עם משרד האוצר בניסיונו להפוך כל מערכת ומערכת מהמערכות הציבוריות לבלתי רלוונטיות, לכל כך בלתי נסבלות עד שאפילו העניים ירצו, יצטרכו לעזוב אותם. במערכת הבראות כבר קיימת מערכת מקבילה המשרתת את העשירים אבל לא רק אותם. אחוזים ניכרים בציבור הישראלי מחזיקים ב"ביטוח משלים" הנותן מענה למקומות שבהם משרד הבריאות אינו נותן מענה (לפחות זה הסיפור שמוכרות לנו חברות הבריאות הפרטיות) המשרד משחק משחק כפול. הוא חייב להראות כאילו הוא מתנגד להפרטה ולכן בדברים ובתקנות שוליות הוא "מתנגד" להפרטה אך בפועל אין יכולת או רצון לעצור את הסחף להפרטה הולכת וגוברת של שירותים בתחום הבריאות.

לא פלא כמובן שמערכת הבריאות היא הראשונה . מסתבר שגם אנשים עשירים חולים וכאשר אדם עשיר חולה הוא יעשה הכל כדי להבריא. אולי כסף לא יכול לקנות אושר אבל הוא בהחלט יכול לעזור בתחום הבריאות. המערכת הבאה ליפול היא מערכת החינוך. מערכת הרווחה נמצאת בתהליך של הפרטה כבר שנים אבל גם שם עיקר המערכות המופרטות הם אלו הגובלות ברפואה קרי, אלו שגם עשירים סובלים מהם. מערכות הרווחה ה"אמיתיות" ויסלחו לי חברי העובדים הסוציאליים, אלו הנותנים מענה לאוכלוסיות הקצה בחברה, אלו לעולם לא יופרטו אבל גם בהם רמת השירותים תרד עד שרבים מ"לקוחותיה" של המערכת יבחרו באופציות אחרות ויעילות יותר (כיד הדמיון) לפתרון בעיותיהם.

כאמור המערכת הבאה היא מערכת החינוך. גם כאן יש מי שיכול ורוצה לשלם עבור מערכות חינוך אלטרנטיביות או נוספות עבור ילדיו. ומי יכול להאשים אותם. גם אני, אילו היה לי הכסף, הייתי בוחר לחנך את ילדי במערכת חינוך אחרת. המדהים הוא שברבות מהמערכות האלטרנטיביות ניתן למצוא ערכים ושיטות הסותרות לגמרי את השיטות בהן מתפאר משרד החינוך וראש הממשלה כאשר הם מנפנפים בנתוני המבחנים האחרונים.

אנשים רבים, משפחות רבות, הבוחרות בחינוך אלטרנטיבי עבור ילדיהם בוחרים, ובצדק, במערכות חינוך דמוקרטיות, חינוך אומנותי, חינוך הומניסטי ברוח זו או אחרת ובחינוך על פי סולמות ערכים שהחינוך הממלכתי מזמן זנח במחיר נזיד העדשים של המצוינות שנמכרת לנו חדשות לבקרים. מערכות החינוך האלטרנטיביות, (שכזכור אנשים משלמים עבורם כסף, מה שעל פי תפיסת השוק הרווחת מעיד שהן הדבר הנכון (לשיטתך לא לשיטתי)) מעניקות לילדים חינוך איכותי הניתן על ידי אנשי חינוך רגילים לגמרי (שתנאי עבודתם לעיתים גרועים מאלו של החינוך הממלכתי) בתנאים מצוינים. כיתות קטנות, מספר קטן יותר של תלמידים על מבוגר מחנך, מורה, מדריך מאפשר לאותו מבוגר לעשות את כל הדברים הטובים שאפשר להגדיר אותם כחינוך טוב יותר. לא בהכרח כמובן, צריך גם לבחור את האנשים בקפידה, אבל כמי שמכיר מספר רב של מורים טובים ומצוינים אני יכול להעיד שכל אחד מהם יעשה עבודה טובה הרבה יותר אם יוכל לעשות אותה בכיתה של 20 תלמידים.

חקירה פעילה, דיון, שיחה, התבוננות ביקורתית… לא משנה איך נקרא לזה, שיטות חינוך אלה, ערכי חינוך וחיים אלה אינם יכולים להתקיים בכיתה של 35 תלמידים. התבוננות ביקורתית על חיינו וחינוך לערכים אינו יכול להתקיים כאשר את רוב שעות הלימודים ההומניסטים קיצצו כדי להוסיף שעות מתמטיקה, מדעים ואנגלית.

בקיצור גמזו, אל תמכור לנו לוקשים. הרופאים והאחיות וצוותי בתי החולים ומערכות הבריאות עושים עבודת קודש בתנאים בלתי אפשריים שאתה ושולחיך יוצרים עבורם ועבורנו. אפשר לצפות מהם ליותר אבל אי אפשר לעשות מערכת בריאות טובה יותר רק!!! עם הרצון הטוב והחיוך של הרופא כפי שאי אפשר לעשות חינוך (וגם לא להצליח במבחנים בין לאומיים) רק בעזרת חוזרי מנכ"ל והוראות שמעביר משרד החינוך למורים ולמנהלים.

חינוך, בריאות ורווחה צריכים תקציבים ומעורבות אמתית של המדינה והדרך שאתם מובילים היא בכיוון אחד, הרס המערכות הציבוריות והחלפתם במערכות פרטיות שתשרתנה רק חלק מהאוכלוסייה.

Listen Up Zion!!

מלא אנשים!!

מלא אנשים לובשים אדום. מלא דגלים אדומים. מלא ילדים לובשים חולצות כחולות.
ואף אחד לא רצה לשיר איתי את האינטרנציונל.
זה לא נכון. אחת רצתה אבל לא ידעה את המילים.

אמרו לנו את כל זה קודם. אמרו לנו להתאחד. להשליך מעלינו את הכבלים שלנו ואת ההבדלים שבינינו ולהבין שאנחנו מעמד, אולי מעמדות, שנענקים מתחת לשלטונם של בעלי ההון המנצלים אותנו.

כשהייתי בתיכון היה לי מורה נפלא שלימד אותי המון אבל כל אחד במאי הוא היה אומר לנו שהוא לא שובת כי הוא לא "פועל".
כולם נפלו למלכודת הזו. עשינו חלוקה בין פועלים (ערבים, תאילנדים, רומנים אולי מזרחים) לבין אנשים עובדים. אנחנו לא פועלים. אנחנו מורים, אנשי הייטק, מהנדסים, רופאיםאנחנו לא פועלים. אצלנו בסדר. שהם ישבתו שהם יצאו להפגנות שהם

אבל הם לא ואנחנו מצאנו את עצמנו כמו פועלי דחק. עובדים ולא משתכרים. עובדים בשבילם וקונים מהם ולא נהנים מפרי עמלנו.
אנחנו הפועלים!
אנחנו העובדים!
אנחנו מעמד!

שנים מוכרים לנו שהאחד במאי זה יום של הגויים. שהאינטרנציונל הוא שירם של קוזקים ששחטו אותנו ושל ערבים ששונאים אותנו. וככה הצליחו לשחוק את הסמלים המצויינים של המעמד ושל האידיאולוגיה עד שאף אחד, גם לא ילדים קומוניסטים ברחוב, לא יודעים מה הם אומרים ואת המילים.

אני רוצה להכיר לכם את המילים של השיר המצויין הזה.
אני אישית מעדיף את הגרסה המיליטנטים אבל אני מוכן לחוס עליכם ולתת לכם את הגרסה המרוכחת שההסתדרות קיבלה לפני כמה שנים טובות.:

קום עם עובד הרם דגליך
מן השדה מן הסדנה
כל הרעב שלום ולחם
הוא אח איתך לאמונה
עולם ישן עדי יסוד נחרימה
מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה
לא כלום אתמולמחר הכל!
האחווה היא דגלנו וחירות לכל עם
עם האינטרנציונל ייעור ישגב אדם!
האחווה היא דגלנו וחירות לכל עם
עם האינטרנציונל ייעור ישגב אדם!
או בגרסת הרגאי החדשה שלי:

Listen up my people of Zion.
Babylon be holding you down too long.
In our heart be burning a freedom fire,
to bring down Babylon is our desire
To set ourselves free

We'll go against our enemy
What was before
Will be no more
Our backs again we will restore
In that great day our world will come
And yesterday is good as gone.

That will be the final fight
And the end of the long night
All the people be together
I and I will reign forever.

ריבונות עכשיו

החלטתי לעבור לצד השני.

כבר מזמן היפות ביותר כבר לא בשמאל ובכלל ממש מדכא אצלכם בגן.
הרבה יותר נחמד אצלם. שם מרגישים גאווה. כוח. תקווה לעתיד מזהיר. שלמות מוסרית בלתי רלטביסטית בכלל…
אז החלטתי לפתוח את הקריירה הימנית החדשה שלי בקריאה נרגשת לממשלת ישראל, לאחי החדשים בימין ולכל אחי ואחיותי (בעיקר יה אוסף של נקבות) בשמאל ההזוי…

‏‏‏‏‏‏‏סיפוח עכשיו!!!

הרי זה מה שתמיד רצינו. זה כמו שבעצם תמיד הרגשתם את הניצוץ האלוקי ופשוט פחדתם להיסחף אליו. זה אותו דבר. אתם יודעים שאתם רוצים את זה. גם אתם רציתם להכות ערבים במחסום… פשוט לא היה לכם נעים…
נו זה אותו דבר… אתם רוצים את השטחים. אתם רוצים מדינה גדולה ובטוחה. אתם רוצים את זה בדיוק כמונו (אתם רואים רק התחלתי וכבר אני מרגיש כאילו אני פה כל החיים. זה משפחה…)
אז הסכמנו שבעצם תמיד רצינו כולנו לספח את שטחי יהודה ושומרון (הרבה יותר נעים מלהגיד כבושים כל הזמן) אם כך החלטנו… נעשה את זה. שלוש, ארבע… מ  ס  פ  ח  י  ם.
זהו. אתם רואים כמה זה היה קל.
עכשיו מה נשאר לעשות. אני מת על הערבים האלה עם הקולטורה והקפה שלהם. עכשיו אפשר לטייל בכפרים שלהם שם בארץ יהודה. שם הם חיים לצד בני דודם היהודים כפי שחיו בימי הבית השני (קצת לפני שנחרב בגלל שנאת חינם שמאלנית)
על מנת לשמר את האוטנטיות שלהם החלטנו לא לכפות עליהם את השיטה הפוליטית שלנו ולכן אנו מאפשרים להם לנהוג בכפרים שלהם כפי שהם רגילים ללא צורך במעורבות בחיי הציבור שלנו. מין אוטונומיה כזו. הם יכולים לבחור להם ראשי ערים או שאלו יכולים להיות מנהיגים מסורתיים. הם יכולים להמשיך לחיות בישובים שלהם ולגדל את החקלאות המסורתית שלהם בחלקות בהם המדינה שלהם, מה זאת אומרת שלהם, שלנו… תאפשר זאת.

הם יהנו מאותן הזכויות והשיוויון שלו זוכים ערביי ישראל מאז 1948 מלבד כמובן ההכרח להצביע עבור ממשלת המדינה. האמת היא שגם ככה היהודים הפסיקו להצביע וערביי ישראל כבר מזמן מדירים עצמם מהקלפיות אז אולי בכלל אפשר לחסוך את מליוני השקלים שיום הבחירות עולה למשק הישראלי ולהסתפק בקביעת הממשל על ידי ועדה שתיצג את הדמוגרפיה הישראלית.

עכשיו כאשר הם אזרחי מדינה הם בודאי ירגישו בנוח לשיר יחד איתנו את המנון המדינה ולא תהיה להם כל בעיה להניף את סמלי הלאום לצד סממנים לאומיים שיורשו להציג כגון דגל הבקלווה (לבל נישכח כי הפלאפל הוא מאכל לאומי יהודי) וכן סהר קטן שיוכלו להציג בתוך דגל הלאום (אין אפשרות להציג צלב כי הרי ידוע שהנוצרים הם עובדי אלילים). לאחר ניסיון של שנים עם ערביי ארץ ישראל הקטנה אנו יודעים כי לא תהיה בכך שום בעיה.

ברור לכולנו שבוודאי נוצר פער גדול בין האוכלוסיות השונות שמשני צידו של הגבול (הדמיוני) העובר בין חלקי ארץ ישראל ולכן מתגייס משרד החינוך לקדם תוכניות קידום וחינוך לערביי יהודה ושומרון. ילדי הערבים בוודאי ירצו ללמוד את ההמנון ולהנות ממורשת לאומית עשירה לצד חגיהם הדתיים. על דגל המדינה כבר דיברנו אך בוודאי שכל ילד ערבי יוכל להזדהות עם כל סימלי המדינה. אסיים באופן סימלי במילותיו האלמותיות והמצמררות של נפתלי הרץ אימבר:

""להיות עם חופשי מדאגות בארצנו הגדולה, ארץ יהודית ודמוקרטית, ירושלים הבנויה