ועוד כמה שקרים על לימודי ליבה, אבטלה ושיוויון בנטל.

הסטטיסטיקות באמת מראות שהשכלה היא הדרך הטובה ביותר לשינוי מעמדי וזה אומר שמי שמעוניין (אבל רק מי שמעוניין) לשנות את מצבו הסוציו-אקונומי או חברה שמעוניינת לקדם את חבריה, צריכה לדאוג להשכלה בקרב אותה אוכלוסייה שעד כה נמנעה ממנה השכלה.
אבל…
1. בעוד המחקרים (אלו שאני מכיר) מדברים על השכלה כמוביל לשינוי במעמד וכזרז להשתתפות חברתית פוליטית אין כל אינדיקציה אילו מימדים בהשכלה הם אלו הגורמים לאותה ניידות כלכלית חברתית.
האם הם לימודי המתמטיקה והאנגלית המאפשרים לילד לשנות את "גורלו"?
או אולי עצם העיסוק בלמידה והתרגול האינטלקטואלי הוא שמאפשר לילד להיות יותר מעורב.
וסביר יותר להניח כי עצם התעודה אותה הוא נושא עימו מאפשרת לו ליהנות מתפקידים ומשרות רמות יותר מאשר אבותיו (ועל כך בשקר מס. 3).
מי אמר שלימודי קודש, פלפול תלמודי, התמקדות בערכים (גם אם הם לא שלי) במקום במספרים… מי אמר שכל אלה אינם הופכים אדם למעורב יותר, למתאים יותר לעולם התעסוקה.
אם יש לנו עניין שהחברה הדתית/חרדית תעבוד ותפסיק להיות תלויה במדינה כל מה שצריך לעשות הוא לתת לאנשיה זכויות וחובות שווים.
ממה ששמעתי על פרויקטים להכשרה מקצועית במגזר החרדי לא שמעתי על בעיות של "חוסר השכלה". שמעתי מחמאות גדולות על החומר האנושי והאינטלקטואלי שהגיע לקורסים ועל עומק וכישורים מיוחדים שאולי דווקא באים מעולם התורה. ומה רע בכך?
2. האם לימודי הליבה עושים אותנו טובים יותר? האם התלמיד והסטודנט שכל עיסוקו במקצועות הליבה ובראשם כמובן המתמטיקה הוא אדם טוב יותר? אזרח טוב יותר? ערכי יותר?
החברה שלנו ומערכת החינוך שלנו הולכת ומקצינה את העיסוק בליבה על חשבון מקצועות "שוליים" העוסקים בתרבות האדם, במחשבת העם (תבחרו), בהיסטוריה, בעיסוק בערכים דרך לימודי קודש או חול.
קידשנו את הליבה. קידשנו את מבחני המעבר ובהם אנו בוחנים ומאותתים מה חשוב באמת. הסברנו לתלמידינו שהעולם, החברה, ההיסטוריה, הספרים הקדושים והטובים סתם הם חסרי משמעות מול מקצועות ה"ליבה".
מערכת החינוך החילונית/ממלכתית הפכה את ההערכה והמדידה למהות הכל. אנחנו עסוקים מרבית הזמן בבדיקת נתונים ובמרוץ אחר ציונים הן לתלמיד והן למערכת. אנחנו כל כך עסוקים בניסיונות להוכיח את עליונותנו האיטלקטואלית על כל שאר העולם ובעיקר על הדוסים, הערבים והנורדים, שזנחנו את מלאכת החינוך.
החילוני (כהכללה), שיוצא היום ממערכת החינוך החילונית, יוצא מוכן יותר לעולם. הוא בעל יכולות שפה ומתמטיקה אבל (שוב בהכללה) הוא ריק מבחינה אינטלקטואלית. הוא בדיוק החומר האנושי שעולם התעשייה החדש צריך כנראה.
האם הוא אדם טוב יותר? אני אומר שלא.
ההתמקדות בליבה וזניחת כל השאר היא רעה חולה שבא יש להיאבק ולא בהפך.

אינני נמנה עם "עולם התורה" ואינני שותף לערכיו אבל אני מעדיף אינטלקטואלים חרדים על צרי אופק חילוניים בכל רגע.
צריך להקפיד שעולם ההשכלה הגבוהה הדתית יהיה באמת כזה. צריך להקפיד על סטנדרטים של רישום, של נוכחות, של הערכה (אולי). צריך להקפיד שההשכלה היא באמת גבוהה על פי הסטנדרטים של החברה הדתית.
בוגרי כל המערכות של ההשכלה הגבוהה ולימודי ההמשך יכולים אז לצאת לעולם ולהתמודד עם דרישות השוק ואני לא בטוח למי יהיה היתרון בעולם התעסוקה. את מי ירצו חברות ההיי טק החדשות? את הטיפש עם חמש יחידות מתמטיקה או את האינטלקטואל הרב תחומי שלא יודע לפתור משוואה ריבועית (שוב. כן. בהכללה).
3. שקר שלישי: עבודה
אמנם מספרים לנו כל הזמן שהאבטלה בישראל היא הנמוכה ביותר ובלה בלה בלה… אבל צריך בכל זאת להגיד שהיא קיימת ולא תלך לשום מקום. אז איפה בדיוק יעבדו כל אלו שלכאורה יתחילו לעבוד בעקבות השיוויון בנטל? או שמא חלק מהשיוויון הוא הזכות להיות תלוי בדמי אבטלה במקום בקצבאות ישיבה?
אפשר כמובן ללכת לכיוון הגזעני ולהגיד שהם יקחו את העבודה מאיתנו אבל לי זה באמת לא איכפת מי יעבוד או לא יעבוד. אין מספיק עבודות. התקציב הוא תקציב מצמצם שאינו יוצר מקומות עבודה אז איפה לעזאזל כולם יעבדו.
בקיצור תפסיקו לקשקש ולהשתמש בלימודי הליבה כעוד איזה כלי ניגוח או קרדום לחפור בו. מערכת החינוך הליבתית שלנו לא יכולה להתגאות כל כך במעשיה כדי להוכיח שהיא הדבר הנכון ואפשר גם להגיד… החינוך הדתי/חרדי הביא אותנו עד כה… אפשר ואולי רצוי ללמוד מהם מעט ודווקא להוציא מעט ליבה מחיינו. אולי נגיע יחד לאיזה איזון טוב.

מודעות פרסומת

מי זה העורו האלה?

אוטומטית אני חשדן מכל מיני "תנועות" שצובעות את עצמן בכחול בלבד. זה לא שאני בלתי ציוני (חס וחלילה) אבל מיד נדלקת לי נורה אדומה כאשר "תנועה" יוצרת הדרה אוטומטית שכזו למרבית הציבורים בישראל. הרי לא בכדי צובעת המחאה את עצמה בצהוב ואדום ושחור שאינם צבעי לאום זה או אחר (לעיתים לצד צבעי הלאום והארגונים השונים).

אני גם ישר חושד ב"תנועה" שנדרשת לפוסטים בתשלום sponsored בפייסבוק (גם שהם של ניצן הורוביץ). מה קרה? אין מספיק אנשים בתנועה שלכם כדי להפיץ ולהפציץ את הפוסטים שלכם קדימה? ולמי יש אינטרס גדול מספיק כדי לשלם עבור המודעות האלו?

ולמה אתם בוחרים במטרה כל כך נוחה כמו אגרת הטלויזיה? הרי כולם רוצים לבטל את האגרה אבל אין שום דיון על השידור הציבורי. אז מה אתם באמת רוצים.

אז הלכתי ובדקתי.

נכנסתי לאתר הארגון וחיפשתי את האנשים העומדים מאחוריו.

ומה אני מגלה? אני מאוד מחבב את מיכה ונורמן ואת אוהד אבל לא ברור לי מה הם עושים שם. כולם (כמעט) מאותה שכונה. ולא (רק) אותה שכונה גאוגרפית אבל כולם מאותה שכונה סוציו-אקונומית ובוא נאמר לא מהשכונה שלי.

נכבנו מ"תנועות" שכאלה גם במחאה הקודמת וגם בבחירות.

ארגונים שמנסים לנצל את המומנטום של המחאה הנוצרת כדי לקדם אינטרסים זרים.

אני עדיין לא יודע מה הם רוצים אבל יש לי תחושה מוזרה שהם לא רוצים את אותם דברים שאני רוצה.

נתחיל מאגרת הטלויזיה.

אני לא מת על התשלום הזה ועשיתי בחיי מספיק כדי לנסות ולהתחמק מתשלומו אבל אני יודע (בעיקר מאז שהתנתקתי מהכבלים) מה ערכו של שידור ציבורי. אני יודע במה עדיף ערוץ 23 בבוקר שבת על ערוצי הופ וכל הזבל האחר שמזינים את ילדיכם.

אני יודע מה ערכם של תוכניות רגועות ומשעממות שאין להם צורך במחירת פרסומות ולכן אינן צריכות להפציץ אותנו באלימות, שנאה ורעש.

לא ברור מי הם ה"עורו" האלו אבל אני בטוח שהם לא פה בשבילי.

ועוד מילה על הלייקים שלנו.

עשיתי לייק על "עורו" כדי להמשיך ולשמוע מהם ולנסות להבין מי הם.

באותו זמן מקבלים חברים שלי מסרים מהם בגלל שאני עשיתי לייק. אני מצטער.

אבל למה אתם עושים לייק על כל מיני חברות שעושות בכם וברשימת החברים שלכם שימוש פרסומי?

למה אתם מאפשרים לשטראוס או עלית או איזו חברת חיתולים להשתמש בכם ובפייסבוק כפרסומת.

קיבלתם משהו בחינם? קופון? המחיר ששילמתם ומשלמים על כך חבריכם שווה את זה?

רוצים אקטיביזם חברתי?

תפסיקו לשתף פעולה עם החברות המנצלות אותנו.

מרי אזרחי!

מה אפשר לעשות? איך אפשר לעורר את המערכת? אולי לפגוע בה? הכל במסגרת החוק כמובן…

חולשתנו היא כוחנו.

אנחנו התשעים אחוז.

בעוד אנחנו נהנים מאחוז קטן ביותר של מה שיש למדינה שלנו לתת אנחנו בכל זאת 90 אחוז מהאנשים.

צריך להפסיק לשתף פעולה!

ב- 1930 יצא גנדי, ההודי, לצעדת המלח המפורסמת שלו. צעדת המלח הייתה אחת מנקודות השיא של תנועת המרי האזרחי הבלתי אלים שהוביל גנדי כדי לשחרר את הודו משלטון הבריטים.

צעדת המלח הייתה תגובתו של גנדי להטלת מס על רכישת מלח. המלח היה באותם ימים מונופול של הבריטים בהודו ובמקביל הוטל מס רכישה על קנייתו. גנדי יצא למסע רגלי של 25 ימים ו390 קילומטר עד לחוף הים שם ישב עם וייצר מלח יחד עם מאות מתומכיו.

המלח היה סמל אך הוא פרץ את הדרך לגל של פעולות של מרי אזרחי (civil disobedience) כנגד הבריטים בהודו.

אנחנו חייבים להפסיק לשתף פעולה.

אם כללי המשחק, הנכתבים על ידי אנשי ההון ומשרתיהם, אינם מוצאים חן בעינינו לא נשחק על פי הכללים שלהם.

אז מה אפשר לעשות?

1)    תפסיקו לקנות פיס – מפעל הפיס הוא מס על העוני. ההימורים בחסות המדינה מאפשרים למדינה לקחת כסף מאלו שאין להם, אלו המשקיעים את תקוותם האחרונה בסיכויים אפסיים להיות מיליונרים. חלק ניכר מהכסף אינו חוזר לאזרח.
חלק מהכסף הולך לפרויקטים באזורים עשירים וחלק ניכר מהכסף הולך לתקציב הפרסום הגדול ביותר במדינה.
כאשר אתם מסרבים להשתתף אתם מסרבים לשלם את המס.

2)    שכר חליפין – אם יש לכם שרות או מוצר אותו אתם יכולים להחליף באחר אתם יכולים לעקוף את מיסי המדינה.
יש לנו כל כך הרבה לתת והמדינה גוזרת קופונים על הכל. אנחנו יכולים, אפילו "במסגרת החוק" לתת ולקבל מבלי לשתף את המדינה. אני יכול לתת שיעורים פרטיים והפעלות לילדים בתמורה לעבודות שיפוץ קלות בבית.

3)    הפסיקו לקנות – צמצמו את הקניות שלכם. אל תקנו מה שלא צריך. תחיו קצת בצנע.
בעוד הממשלה ושר האוצר קוראים לנו לחיות בצניעות גדולה יותר ולחסוך הם יודעים טוב מאוד שזה הדבר האחרון שהם רוצים שנעשה. אנחנו, בקניה שלנו, מניעים את הכלכלה. אם אנחנו נפסיק לקנות הכלכלה תיעצר והם יצטרכו לתת את הדין.

4)    צאו לרחובות – במחאה של 2011 טענו כל מיני אנשים שהמחאה פגעה בהם. חברות הפרסום טענו שהפרסום ירד… טוב מאוד. אלו הכלים שלנו. אין לנו כוח, בלתי אלים, אחר.

5)    התאגדות – הם טוענים שהתאגדות עובדים נוגדת את כללי המשחק שלהם. זוהי העוצמה שלנו. הם מסדרים את הדברים ביניהם. מתאמים מחירים, שוברים את השוק ומחסלים את התחרות ואת העובדים. אנחנו יכולים להתאגד ולנהל משא ומתן לשיפור תנאי העבודה. לא מוצא חן בעיניכם… זב"שכם.

6)    שביתה – ושלא יברברו לנו על העלויות למשק. תמיד מאיימים עם עלויות למשק. שבת עולה למשק? חגים עולים למשק? כמובן שיש "עלויות למשק" וכמובן שזה פוגע במשק וכמובן שמי שצועק הכי חזק הוא מי שנפגע יותר ומי שנפגע יותר הוא מי שכל הזמן מרוויח. אם היו אלו אנחנו שמרוויחים כל כך הרבה מהמשק לא היינו שובתים. השביתה היא כלי המשחק הבלעדי של מעמד העובדים. אין לנו כוח אחר שאתם רוצים שנשתמש. הכוח הנוסף שיש לנו אף אחד לא רוצה שנשתמש…

אז אל תקראו לזה אלימות. גם לשם אפשר להגיע אבל רק הם ירוויחו מכך.

מרי אזרחי!

מה אפשר לעשות? איך אפשר לעורר את המערכת? אולי לפגוע בה? הכל במסגרת החוק כמובן…

חולשתנו היא כוחנו.

אנחנו התשעים אחוז.

בעוד אנחנו נהנים מאחוז קטן ביותר של מה שיש למדינה שלנו לתת אנחנו בכל זאת 90 אחוז מהאנשים.

צריך להפסיק לשתף פעולה!

ב- 1930 יצא גנדי, ההודי, לצעדת המלח המפורסמת שלו. צעדת המלח הייתה אחת מנקודות השיא של תנועת המרי האזרחי הבלתי אלים שהוביל גנדי כדי לשחרר את הודו משלטון הבריטים.

צעדת המלח הייתה תגובתו של גנדי להטלת מס על רכישת מלח. המלח היה באותם ימים מונופול של הבריטים בהודו ובמקביל הוטל מס רכישה על קנייתו. גנדי יצא למסע רגלי של 25 ימים ו390 קילומטר עד לחוף הים שם ישב עם וייצר מלח יחד עם מאות מתומכיו.

המלח היה סמל אך הוא פרץ את הדרך לגל של פעולות של מרי אזרחי (civil disobedience) כנגד הבריטים בהודו.

אנחנו חייבים להפסיק לשתף פעולה.

אם כללי המשחק, הנכתבים על ידי אנשי ההון ומשרתיהם, אינם מוצאים חן בעינינו לא נשחק על פי הכללים שלהם.

אז מה אפשר לעשות?

1)    תפסיקו לקנות פיס – מפעל הפיס הוא מס על העוני. ההימורים בחסות המדינה מאפשרים למדינה לקחת כסף מאלו שאין להם, אלו המשקיעים את תקוותם האחרונה בסיכויים אפסיים להיות מיליונרים. חלק ניכר מהכסף אינו חוזר לאזרח.
חלק מהכסף הולך לפרויקטים באזורים עשירים וחלק ניכר מהכסף הולך לתקציב הפרסום הגדול ביותר במדינה.
כאשר אתם מסרבים להשתתף אתם מסרבים לשלם את המס.

2)    שכר חליפין – אם יש לכם שרות או מוצר אותו אתם יכולים להחליף באחר אתם יכולים לעקוף את מיסי המדינה.
יש לנו כל כך הרבה לתת והמדינה גוזרת קופונים על הכל. אנחנו יכולים, אפילו "במסגרת החוק" לתת ולקבל מבלי לשתף את המדינה. אני יכול לתת שיעורים פרטיים והפעלות לילדים בתמורה לעבודות שיפוץ קלות בבית.

3)    הפסיקו לקנות – צמצמו את הקניות שלכם. אל תקנו מה שלא צריך. תחיו קצת בצנע.
בעוד הממשלה ושר האוצר קוראים לנו לחיות בצניעות גדולה יותר ולחסוך הם יודעים טוב מאוד שזה הדבר האחרון שהם רוצים שנעשה. אנחנו, בקניה שלנו, מניעים את הכלכלה. אם אנחנו נפסיק לקנות הכלכלה תיעצר והם יצטרכו לתת את הדין.

4)    צאו לרחובות – במחאה של 2011 טענו כל מיני אנשים שהמחאה פגעה בהם. חברות הפרסום טענו שהפרסום ירד… טוב מאוד. אלו הכלים שלנו. אין לנו כוח, בלתי אלים, אחר.

5)    התאגדות – הם טוענים שהתאגדות עובדים נוגדת את כללי המשחק שלהם. זוהי העוצמה שלנו. הם מסדרים את הדברים ביניהם. מתאמים מחירים, שוברים את השוק ומחסלים את התחרות ואת העובדים. אנחנו יכולים להתאגד ולנהל משא ומתן לשיפור תנאי העבודה. לא מוצא חן בעיניכם… זב"שכם.

6)    שביתה – ושלא יברברו לנו על העלויות למשק. תמיד מאיימים עם עלויות למשק. שבת עולה למשק? חגים עולים למשק? כמובן שיש "עלויות למשק" וכמובן שזה פוגע במשק וכמובן שמי שצועק הכי חזק הוא מי שנפגע יותר ומי שנפגע יותר הוא מי שכל הזמן מרוויח. אם היו אלו אנחנו שמרוויחים כל כך הרבה מהמשק לא היינו שובתים. השביתה היא כלי המשחק הבלעדי של מעמד העובדים. אין לנו כוח אחר שאתם רוצים שנשתמש. הכוח הנוסף שיש לנו אף אחד לא רוצה שנשתמש…

אז אל תקראו לזה אלימות. גם לשם אפשר להגיע אבל רק הם ירוויחו מכך.

והפעם אנחנו מקדימים את זמננו

עוד לפני שהמחאה החלה אנחנו כבר טובעים בדיבורים מפלגים. עוד לפני שעשינו צעד אחד אנחנו כבר מודאגים מי ינהיג ומי ימשוך ולאיזה כיוון.

מצויין. בואו נסגור את זה כבר לפני שהתחלנו.

לכל אחד מאיתנו יש אג'נדה מעט שונה, אולי הרבה שונה.

זה מתלהב מהגז וההוא רוצה לצאת מהשטחים. זה חושב שהפליטים הורסים את המדינה וההוא חושב שהומואים צריכים להתחתן.

והם נפגשים ביחד ומתחילים לריב.

במחאה 2011 ישבתי ערב ערב בגן התקווה. ישבתי ושמעתי דברים שסמרו את שערותי. צעדתי עם דיירי הגן ותושבי השכונה שהאשימו את הפליטים בכל הרע. עשיתי כמיטב יכולתי (הרבה פחות ממיטב יכולתי) כדי לנסות ולהסביר אבל לא התעקשתי. חשבתי שלמרות ההבדלים נוכל להיות מאוחדים בהבנה שמישהו מנסה לדפוק את כולנו.

אני חושב שבמידה רבה זה מה שגמר את המחאה אז.

הפילוגים הפנימיים גברו על השכנוע הפנימי ואחדות השורות. האשמנו אחד את השני ושכחנו את מי שמנסה כל הזמן ומצליח בדרך כלל להפריד בינינו.

המאבק הוא מאבק מעמדי וכולנו, אני חושב, יכולים להתאחד, לפחות בשלב הראשון, מול אותם אנשים ממעמד אחר לגמרי הגוזלים את זכותנו לחיות חיים על פי תפישת עולמנו.

כל הזמן מנסים לשכנע אותנו ש"הם" "Them" אשמים.

הדוסים עושים ילדים ולא דואגים להם

הערבים לא משלמים מיסים

המובטלים לא רוצים לעבוד

המורים רק רוצים חופשות

עובדי חברת חשמל מעלים את מחירי החשמל

המתנחלים והקיבוצניקים… טוב נו…

הזקנים לא מתים

ומהגרי העבודה לוקחים לנו את העבודה

כל זה בעוד כעשירון אחד של שכירים ועוד קומץ של היפר-עשירים שאינם נמצאים אפילו בסטטיסטיקה אוכלים את פירות הארץ ואת פירות הפילוג בינינו.

המדינה, הריבון, אותם בובות שבחרנו "לייצג אותנו" משרתים את המיעוט הזה ולא אותנו. כל פעם אנחנו מצביעים ומעלים לכס מפלגות חדשות וישנות המבטיחות לייצג אותנו ושוב כמו בכל פעם לפני כן הם משרתות אך ורק את מעמד הכסף וההון.

הם יודעים שמאתנו לא יצא להם כלום. הם יודעים שאנחנו לא נוכל לפרנס אותם ואת סגנון החיים היקר שפיתחו במשך שנותיהם בשלטון. אנחנו לא נוכל לקנות להם את הסיגרים ואת האלכוהול האיכותי. מאתנו לא יקבלו מעטפות שמנות או דירות במגדלי אקירוב. הם לא משרתים אותנו כי לא נתן להם כלום. רק את הקול שלנו גם בפעם הבאה.

ואת כל המנגנון הזה משרתת הכלכלה. הצליחו לשכנע את כולנו שהכלכלה היא מדע מדויק המשרת את כלל החברה. אין דבר רחוק יותר מן האמת. כלכלה משרתת את מי שבוחרים לשרת. וכרגע היא משרתת את מעמד ההון והכסף ולא את 90 האחוזים האחרים.

המובטל המקבל קצבה מן המדינה מיצר יותר עבודה וצמיחה מאיש ההון המקבל הטבת מס באותו סכום. המובטל קונה אוכל ומיצר צמיחה ועבודה.

אנחנו כועסים על הדוסים, הערבים, השמאלנים, אנשי הועדים הגדולים, המורים, השחורים, הצהובים, המתנחלים והזקנים אבל גם אם אנחנו לא באותה סירה לפחות אנחנו באותו צי.

מולנו עומד צי אחר. קטן ועלוב אבל זריז וחכם.

צי האויב מזגזג בינינו ומפריד אותנו זה מזה.

אנחנו יכולים וצריכים להתאחד מאחורי דרישה פשוטה.

את הגזרות, את הבור התקציבי, צריך למלא ב"עזרתם" של העשירונים העליונים ואנשי ההון ולא מכיסנו. זה לא רק צודק זה גם נכון כלכלית.

לא צריך להיגרר למתכונים. בשביל זה יש פקידים באוצר.

פקידי האוצר צריכים לקבל הוראה חד-משמעית מאתנו וממי שמתיימר לייצג אותנו.

קחו את הכסף ממישהו אחר!

זוהי החלטה אידיאולוגית ועל פי ההחלטה הזו תנהלו את הכלכלה או שתחפשו עבודה אחרת.

אנחנו בעלי הבית שלכם. שרתו אותנו!

חמישה שקרים של הכלכלה

שקר ראשון: כלכלה היא מדע אובייקטיבי.
הכלכלה היא החלטה אידיאולוגית ואינטרסנטית. ההחלטות המתקבלות אצל הפקידים והשרים הן החלטות אידיאולוגיות של מי ירוויח ומי יפסיד. ישנה כלכלה אובייקטיבית אך זו תלויה בהחלטות האידיאולוגיות שנעשו לפני כן. מה שמוביל אותנו לשקר השני.
שקר שני: אם ניגע בכסף של בעלי ההון הם יעזבו.
אז תשובה יעזוב עם הגז ועופר ייקח את ים המלח לשווייץ? בעלי ההון לא ילכו לשום מקום ואלו שכן ילכו רק ייקחו את עסקי האוויר שלהם למקום אחר (ועל כך בשקר מספר שלוש). בישראל יישארו תמיד אנשים שרוצים ליצור ולעשות דברים גדולים ומדהימים. אנשים שייצרו ויהנדסו וייבנו, והאנשים האלו צריכים אוכל והאנשים האלו צריכים מקום לגור בו ואנשים האלה יצטרכו בתי ספר. וגם בעלי ההון יישארו. הם יישארו עם תנובה ואסם ועלית וים המלח ונשר ועוד ועוד דברים אבל הם ייקחו איתם את…. טוב רגע הגענו לשקר מספר שלוש.
שקר שלישי: שוק ההון.
שוק ההון אינו מוסיף דבר לכלכלה. שוק ההון הוא משחק פוקר נחמד של כמה אנשים המהמרים בכסף לא שלהם.
פעם, כשהכל רק התחיל, חשבו על מקום שבו אנשים יצירתיים יוכלו לגייס כסף כדי להגשים את החלום שלהם. בדומה לאתרי גיוס הכספים הקיימים היום הקימו אז בורסאות בהן יכלו אנשים שהמאה הייתה בכיסם, להשקיע ביצירה וביוצרים שהיו צריכים את הכסף בתמורה לסיכוי לרווח בעתיד אם ההשקעה תישא פרי… זה היה בהתחלה.
הבורסה, שוק ההון של ימינו, אינו מוסיף כל ערך לעולם שלנו. כמות היצירה החדשה המונפקת בבורסאות היא אפסית. שוק ההון משחק בכסף כבמשחק פוקר ואינו מוסיף דבר לזרימת הכסף בכלכלה ואינו יוצר צמיחה. נהפוך הוא… ומכאן לשקר מספר חמש אבל קודם כל שקר מספר ארבע.
שקר רביעי: הכסף מטפטף למטה.
אז זהו שלא.
שקר חמישי: כלכלה אחת.
אין כלכלה אחת. התיאוריה אומרת (כאשר צריך לקצץ אצל מישהו) שלא ממש משנה איפה ניקח את הכסף או למי נוסיף. יותר מיכך. אם נוסיף את הכסף למעלה הוא יטפטף לו כלפי מטה גם לאדם הקטן. קשקוש.
את השקל שאתה נותן לי אני מוציא ישר בסופר. בדרך כלל אני גם קונה מוצרי יסוד תוצרת הארץ מה שאומר כמובן שהכסף ממשיך לזרום בכלכלה הישראלית וליצר צמיחה!! הכסף שלי תמיד נשאר בארץ. תכלס כמה אני כבר בחו"ל וכמה מהכסף שיש לי אני קונה מוצרים המיוצרים בחו"ל? מעט מאוד.
אבל בואו ונסתכל על אותו שקל שנשאר אצל אותם חברים באצולה הכלכלית. אלו שיש להם.
לשקל שנותנים (או לא לוקחים) מהעשיר יש מסלול שונה מאוד. ישנן שתי אפשרויות (בעצם שלוש אבל האפשרות השלישית לא רלוונטית בגלל שקר מספר שלוש). האפשרות הראשונה והמעצבנת ביותר היא שמר תשובה לוקח את השקל שיאיר משאיר אצלו ונוסע איתו לחו"ל. תשובה קונה סיגרים, יאכטה, עוד מטוס, וכל מיני דברים המיוצרים במקומות אחרים. השקל שנתנו לו יוצא ממעגל הכלכלה שלנו והולך ליצר עולם טוב יותר באיזו מדינה נחמדה אחרת. צמיחה ישראלית לא יצא מזה.
האפשרות השנייה וזו שקורת עם רוב הכסף שלנו היא שאותו עשיר נחמד לוקח את השקל ומכניס אותו לחיסכון. חיסכון? אתם שואלים. מה זה חיסכון? זהו בדיוק. חיסכון זה כשלוקחים את הכסף ומכניסים אותו לבנק או משקיעים אותו בכל מיני משחקים כלכליים תיאורטיים (ראה שקרים 2 ו 3) שאינם מוסיפים דבר לכלכלה האמיתית. לנו, הקטנים אין חיסכון. אנחנו ניקח את השקל ו"נבזבז" אותו. בדיוק מה שהכלכלה צריכה. הבזבוז שלנו הוא עוד מע"מ ועוד מס הכנסה ועוד ועוד… החיסכון שלו… השקל הפסיק להסתובב באמת. הוא לא מיצר כלום וגם, בגלל שאינו ממוסה, לא מביא כלום לעוצר.
שקר שישי: חייבים.
אל תבלבלו את המוח. אתם לוקחים מאיתנו כי בעלי הבית שלכם הם בעלי הכסף, ההון, בישראל. אני לא יודע אם פקידי האוצר יודעים את זה או לא אבל זה בכלל לא משנה. הצמיחה לא מעניינת אותם כי היא אינה משרתת את האדונים. האדונים יוכלו לחיות פה או בכל מקום אחר בעולם גם אם כל השאר יתרסק. יותר מזה. אם לא יהיו פה אנשים הם יוכלו לינוק סופית את לשד עצמותיה של הארץ הכואבת הזו. אף אחד לא יפריע להם להוציא מהאדמה את הגז והמלח וכולנו נוכל לגמור את חיינו בעבודה במפעלים שלהם עד שכבר לא יצטרכו אותנו יותר ואז הם יעברו לנצל כלכלה אחרת.
יאיר וביבי משרתים את האדונים שלהם ואינם עושים דבר לטובת הכלכלה. ההון אומר לקפוץ והם קופצים ובצדק. הם יודעים שמי שיגבה מהם את החוב יהיו בעלי השררה, ההון, ולא אנחנו.
הדרך היחידה לשנות את זה היא להתחיל כבר היום לגבות מהמשרתים את החוב שלהם כלפינו.
הדרך היחידה לשנות את זה היא להראות להם מי באמת מיצר את הכלכלה הישראלית.
אם לא נעבוד, הכלכלה תעצר. אם לא נקנה, הכלכלה תעצר. אם ביום אחד כולנו לא נדבר בטלפון. הכלכלה תעצר. ומה יגידו לנו? זה לא בסדר שאתם לא מדברים או קונים. צאו לקנות!
צריך לעצור את הכל.
מרי אזרחי בלתי אלים. עצירה של הכל. אי שיתוף פעולה. סאטיאגרהא.
ומשם… מי יודע… אולי נקנה חלב ישר מהרפתן? אולי נקים קואופרטיבים? אולי נקים מערכת חינוך אלטרנטיבית?
עד שהריבון יבין שאנחנו הבוסים שלו.

שאלה לגנרל פירון ממפקד כיתה זוטר

מפקד כיתה זוטר מאוד פונה אל הגנרל פירון ושואל אותו: מה תעשה עכשיו?
בעקבות הודעות ההפחדה של צה"ל בדבר ביטול האימונים והתעסוקה המבצעית האם גם אתה תצא בהכרזה על צמצום פעילות המשרד מפאת תקציב שאינו מספק?
כמה רעיונות:
1. בספטמבר לא ילמדו מקצועות מלבד מתמטיקה, אנגלית ותנ"ך.
2. הלימודים יתקיימו רק בבתי ספר עילית שבהם יש ממוצא גבוהה במיוחד במבחנים ההשוואתיים.
3. התלמידים ילמדו רק עד השעה 12 בצהריים.
4. בתי ספר לא יפעילו מזגנים.
אולי תוכל לשכנע את הגנרלית גרמן לסגור איזה בית חולים קטן בצפת או פורייה שגם ככה מטופלים בו רק ערבים. אולי הגנרל מאיר כהן יציע סוף כל סוף את תוכנית היותנזיה הנכספת לעניים.
הבעיה היא שבעצם אתם עושים את זה כל הזמן.
אנחנו מלינים על הצבא שמאיים עלינו באסון אם נעז לקצץ בתקציבו אבל מה לנו כי נלין עליו?
עליכם עלינו להלין.
אתם, כמו רבים לפניכם, קופצים לדום בהוראת האוצר ומודיעים על קיצוצים או התיעלות.
אתם, כמו רבים לפניכם, מועלים בתפקידכם. מועלים באמון שניתן לכם. מוכרים את המשרד שלכם אפילו בלי לקבל נזיד עדשים.
אולי אתם יודעים שלאף אחד לא אכפת. אולי אתם בטוחים שביום שתודיעו שלא יהיו לימודים בדרום תל אביב ובישובים הערבים תצטרכו רק להחזיר את הלימודים בדרום תל אביב כדי לקבל שקט.
בטח שאף אחד מחבריכם בממשלה לא יקום ויתנגד.
יגידו עליכם שאתם בכיינים ושעליכם להתיעל ואתם תתקפלו.
בזמן שהצבא תעב הבצע טורף עוד ועוד מהכסף שלנו אתם מוכרים עוד ועוד אותנו. את החינוך, את הבריאות, את הרווחה, את הדיור הציבורי וסתם את כולנו.
לקחתם על עצמכם משרד, משרד קשה. קיבלתם את כל הכבוד על הנכונות שלכם לקחת את החינוך, את הבריאות, את הרווחה, ומה אתם עושים איתם? אתם מוכרים אותם. כמו רבים לפניכם.
רק שאתם הבטחתם שינוי, סליחה, פוליטיקה חדשה. אג'נדה ציבורית חדשה.
שיקרתם.

אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה…

אתחיל בגילוי נאות.
אני לא אוהב את חנין זועבי.
אני גם לא אוהב את שלי יחימוביץ' וזה לא בגלל שהיא "מכוערת". האמת שאני לא אוהב גם את…
האמת היא שבגלל שאני שמאלני אז בעצם אני לא אוהב אף אחד. אפילו את רבין אני לא אוהב.
לא אהבתי אותו לפני וגם אחרי אין לי יותר מדי בשבילו.

אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה. אני אוהב את הילדים שלי, בדרך כלל ואפילו את אישתי.
אני חולה על סנדוויצ'ים, בעיקר שאני מכין.

התלמידים שלי תמיד מתלוננים שאני או מורה אחרת "לא אוהבים אותם" ואנחנו מסבירים שאין כאן שום עניין של אהבה. בכלל, במערכת ציבורית אין מקום לאהבה או לשנאה. כך גם במערכת הפוליטית.

זהו. עד כאן הגילוי הנאות ועכשיו לענייננו.
כבר כמה שבועות שאני מנסה להבין מה הקטע של ועדת הבחירות המרכזית עם חברת הכנסת חנין זועבי. והבנתי שהסוד כנראה טמון במקום שאותו אני לא מבין ואז אני כמובן פונה למתמטיקה.
אחרי מחקר מעמיק בשעות הקטנות של הלילה הגעתי למשוואה זו המסבירה את ההבדל שבין חנין זועבי לחבר כנסת אחר (או חבר כנסת בעתיד) לדוגמת פייגלין. כאשר P הוא מידת הפרנויה (גם כאשר היא מוצדקת) המוכפלת ב(Atz) שהיא תקיפת חיילי צה"ל נוסיף לה את (J) או (At) שהם יהודי או ערבי בהתאמה ועוד (YS) או ((P) שהם יהודה ושומרון או פלסטין בהתאמה הרי שברור שהדבר היחיד המבדיל בין חנין זועבי לבין פייגלין (זו ארצנו… אני שוכב על כביש החוף ומחכה ששוטרים יבואו לפנות אותי) או צחי (אם אני כבר בחופשה בסיני אולי נתקוף חיילי צה"ל מהגג של איזה בית בימית) הנגבי או רבני "הבית היהודי" וחלק ניכר ממועמדיה לכנסת… ההבדל היחיד בין אלה לבין חנין זועבי היא העובדה שחנין זועבי היא ערביה והטריטוריה/ישות עליה היא נלחמת נקראת פלסטין ולא יו"ש או מדינת יהודה.
image

פשעה האמיתי של זועבי הוא שהיא אינה דואגת לאינטרסים של הבוחרים שלה וזה, עם כל הכבוד, התפקיד שלנו. איך היא מעיזה…

מה בדיוק אנחנו מצפים מחנין זועבי או מערביי ישראל בכלל, for that matter?

האם באמת אנחנו (וגם ההזויים שביננו) חושבים שאפשר לצפות מח"כ ערבי או אזרח ערבי לתמוך בישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית"?, לשיר את התקווה או להניף בגאווה את דגל ישראל?
הרי ברור לכולם שכל אזרח או לפחות מנהיג ערבי שעונה על קריטריון ה"נאמנות" הוא שקרן, טיפש או בוגד בעצמו ובעמו ובכל מקום אינו ראוי להיות נציג ציבור.

אם נשפוט את חנין זועבי על פי מעשיה הרי שהיא לא מגיעה לקרסוליהם האנטי מימסדיים של כמה מ"בכירי" הבית היהודי, פייגלין והנגבי, ינוקה של ממש בכל הקשור לתקיפת חיילי צה"ל.
אם לשפוט אותה על פי דעותיה הרי שאפשר רק לשבח אותה על אומץ ליבה לעמוד ולהגיד לנו באמת את מה שכל ערבי ישראלי רוצה להגיד.
פסילתה של חנין זועבי מלרוץ או לשרת בכנסת משולה לקביעה שמרטין לותר קינג הוא בוגד באומה האמריקאית על כך שדרש שהאומה תתיחס בכבוד ובשיוויון לאזרחיה השחורים.
בודאי שהיו כאלה שאמרו גם את זה.