ביקרתי בצד השני של ה Blogsphere

כמה מביךבימים אלו אני שוקד על כתיבת מורה הנבוכים לבלוגר המתחיל מאת מורה נבוך. והנה טיילתי להנאתי בין החברים (של אנשים אחרים) כדי ללמוד מה קורה בצידו השני של הכפר.

מסתבר, כמו בילדותי, שגם בכפר הזה יש גיקים, פריקים, מגניבים, ערסים וסתם ילדים שאוהבים להיות בבית.

אני תמיד הייתי קצת גיק, קצת פריק והרבה בבית. ותמיד התפלאתי כשיצא לי לפגוש את החבר'ה האחרים.

אני זוכר כשיצאנו לטיולים ארציים (נוער עובד, כבוד!!!) (ילידי 71 שזוכרים את טיול חנוכה בכיתה י', הגשם וההשקמה בקלי"ה הישנה ליד גוש חום ומהביל… חוויה)

איפה הייתי? אדם??…
נכון!
(גם אני רוצה לכתוב בדיחות פרטיות)
מה שמחזיר אותי לצד השני של הכפר.
בטור ילד של בית, ילד מוגן, לא ידעתי שילדים הולכים מכות, לא ידעתי על סמים וסיגריות וסקס.
חשבתי שכולם לפחות קצת כמוני וכמו הילדים המוזרים האחרים שהיו חברים שלי.
אז הלחתי לצד השני של הכפר. לצד של המעשנים בבית הקפה הקטן (כך חשבתי) שלי ושם שמעתי אנשים מדברים… ירחם השם…
מה? ככה כולם מדברים? ככה כולם חושבים ועושים?

האמת שחצי ממה שדיברו שם לא הבנתי. וכשחשבתי שהבנתי ורציתי להגיד שמה שאמרו שם מרגש ומגניב ויפה ומזכיר לי את… קראתי את התגובות והבנתי שכנראה, לא הבנתי!!!
יש שם אנשים שמדברים בצבעים , מרימים את קולם וכותבים בסימני קריאה!!!!!!!!!!!! יותר ממני.

אז שתקתי!
אני אוהב את הצד שלי של הכפר. לא ליד הבר (סליחה על המטפורה המעורבבת) לא בחוץ עם המעשנים. אני חושב שאני הכי אוהב לשבת בפינה הרחוקה, מול הדלת כדי שאוכל לראות את כל מי שניכנס וגם את מי שהולך ברחוב.
אני אוהב את האנשים אבל כנראה קצת מפחד מהם.
ואם הם נחמדים אז אני בטוח מפחד מהחברים שלהם.