קל יותר להיות ירוק

כמו שיודע כל אוהד הפועל תל אביב: יותר קל להיות ירוק מאשר אדום.

נורא אופנתי עכשיו, במקומותינו ובקהילות האדם בארצות הים, להיות אחראי חברתית. בשפתנו socially responsible. כל מיני אנשים וכל מיני חברות מחפשים להשקיע ולקנות מוצרים אורגניים, אקולוגיים תורמים לסביבה ולבר קימותא. גם אני. אני חושב ורוצה שהמוצרים שאני קונה יהיו הרסניים פחות לסביבה, יותר ירוקים…

לפני כמה שבועות קיבלתי מאבא כתבה המספרת על 50 החברות ה"חברתיות" ביותר. ומה רואים? בלי לנהל סטטיסטיקה נדלג להתרשמות הכללית הקובעת של כל חבר בכת הADHD
אבל על כך ביום אחר…
בקיצור ממבט ראשון כבר רואים שרוב רובם של המעשים הטובים והחברתיים שבהם "אשמות" החברות החברתיות האלה הם מעשים ירוקים ורק מעט מהם הם מעשים ועשייה שבין אדם לחברו. ואף הגדיל לעשות בנק מונטריאל כאשר קרא לתוכנית משכנתאות זמינה גם לאוכלוסיות "רגילות" בשם הירוק דווקא "Eco Smart Mortgage".

בימי כקיבוצניק וכחקלאי גיליתי את נטייתם המוזרה של האירופאים לרכוש מוצרים ירוקים. המחיר שחקלאי יכול לקבל עבור תמר שלא השתמשו בגידולו בחומרי הדברה או באמצעים "כאלו ואחרים" לדילול (סליחה אבל זה סוד מקצועי שנשבעתי לא לחשוף) שלא עושה דבר לפרי אבל יש בו מלהטריד את הקונה האירופי העדין (וגם אותנו הישראלים)… איפה הייתי? בקיצור המחיר עבור מוצר "ירוק" גדול מונים מאשר אותו פרי יפה ונחמד שלא הוכח ירוקותו. חקלאים נדרשו לקבל החלטה אם להשתמש בשיטות הגידול המסורתיות (קרי: חומרי הדברה, מיכון חקלאי רועש ומעשן וכדומה) או לנסות ולגדל את המוצר שלהם בשיטות גידול אלטרנטיביות, מודרניות, חדשניות שיעמדו בסטנדרטים הירוקים של העת החדשה.

אבל מה המחיר?

הרי ברור שלכל החלטה ובחירה ישנו מחיר שצריך לשלם. ישראל היא מופת בעולם להתקדמות טכנולוגית ותחכום חקלאי אבל תמיד נשארה מעט מאחור בעולם בגלל זמינות של כוח אדם זול במיוחד בחקלאות. מדובר כמובן בעידן נשכח של לפני כ20 שנה טרם הפסקנו לתקשר בשום אופן עם ערביי השטחים. אז בתקופה ההיא עבדו ערביי השטחים בתוך גבולות ישראל בחקלאות ובבנייה והתוצאה היתה שלא טרחנו לפתח שיטות בנייה וחקלאות מתוחכמות עתירות ידע וטכנולוגיה ולא עתירות עבודה ומאמץ.

בבחירה הירוקה הטובה לכאורה אנו מחליטים שאת המלאכות שיוכולות לעשות מכונות או חומרים כאלה ואחרים יעשו בני אדם. ובטואר מי שעשה את העבודות האלו אני אומר שאלו עבודות מחורבנות שלא ראוי שאף אחד יעשה. כדי שפרי יהיה גדול ויפה כמו שאנחנו אוהבים חייבים לדלל את העץ או האשכול וכדי לעשות זאת ללא התערבות "בלתי ירוקה" צריך לעשות זאת במזמרה. או באצבעות. כדי להיפטר מחרקים או מחלות ללא חומרי הדברה צריך למעוך כל ג'וק וג'וק ביד או כמובן להשקיע הון שאין לחקלאי בפיתוח משהו חדש…

איך כל זה קשור בעצם?

בבחירה בין עשייה חברתית הדואגת לרווחת האדם, פיתוח כלכלות, תשלום שכר הוגן לעובדים, שיפור תנאי העבודה, מתן הזדמנות שווה לנשים ומיעוטים אחרים, פיתוח קהילה מקומית, מתן תעסוקה גם כאשר אין הצדקה כלכלית לכך וכדומה לבין פיתוח תוכניות לניצול בר קימא של משאבי הכדור או פיתוח שרוך נעל או בקבוק המתפרק בקלות תבחרנה החברות באפשרות השנייה. יותר פשוט וקל להיות ירוק מ,חס וחלילה, אדום.וגם כמובן יותר משתלם.

יותר ויותר אנשים מחפשים מוצרים ירוקים ומוכנים לשלם מעט יותר, אולי הרבה יותר, עבור מוצר ירוק. כולנו מרגישים טוב יותר בידיעה שתרמנו, ולו מעט, בהצלת כדור הארץ. רבים ממחזרים ומשקיעים בכך זמן ואנרגיה אבל מי מאיתנו בכלל שואל את עצמו באילו תנאים נוצרו המוצרים אותם אנו קונים. לפני שנים רבות היה סיפור אינטרנטי גדול סביב בקשתו של לקוח לכתוב את המלה sweatshop מעל הסווווש של ניקי. ישנם מספר רב של ארגונים, גם בארץ, המעוניינים לקדם צרכנות חברתית אולם אלו טובעים בים הארגונים המקדמים אג'נדה ירוקה. אין ביניהם בהכרח ניגוד אבל כאשר הצרכן נדרש לקבל החלטה צרכנית ערכית הוא מוגבל ביכולות שלו לצמצם את החברות שמהם יקנה (בסוף נאלץ ליצר נעליים ושמפו לבד בבית) ובסופו של דבר מחליט החלטה צרכנית המושפעת גם היא ממידת הפרסום והפופולריות של האג'נדה החברתית.

האג'נדה החברתית הכלכלית (לעומת האקולוגית) זוכה בפופולריות מצומצמת יחסית לאחותה הירוקה. יותר אנשים חוגגים את שעת כדור הארץ מאשר את האחד במאי ויותר אנשים ישמחו להדביק מדבקה ירוקה על המכונית שלהם מאשר מדבקה אדומה (חיבוק חם ואוהב לאוהדי הפועל).

אז מי מאתנו יחשוב פעמיים לפני שיקנה מוצר של החקלאי מספר אחד של כולנו ומי יחליט להפסיק לקנות בחנויות הג'מבו הענקיות שחונקות את הכלכלה שלנו ואת השכנים שלנו למרות הזמינות הגדולה וההנחות שחנויות כאלה יכולות להציע (עבור מוצרים שמתפרקים אחרי כל כך מעט זמן.

אולי הגיע הזמן שיותר אנשים יתחילו להעניש יצרנים בלתי חברתיים ולקנות דווקא מאלו שעושים ניסיון אמיתי להתנהג באופן הוגן ותורם לכלכלה המשותפת שלא לומר שיתופית של כולנו.

מודעות פרסומת

מעבר חופשי

בחודש שעבר הייתי במילואים על גבול מצריים.

באחד הימים האחרונים למילואים שלי, ביום שבת בבוקר, עברו את הגבול מתחת להר שגיא כ20 פליטים אפריקאים.

זמן קצר מאוד אחר כך, בנוהל זריז ומתורגל "הוחזרו" הפליטים למצריים שם ייקבע גורלם על פי אמות המידה המקובלות על המצרים.

 זה אוכל אותי ואני כועס על עצמי.

לא אמרתי כלום. לא עשיתי כלום. שתקתי כמו הגרועים במשתפי הפעולה.

אבל זו לא ההתחלה וגם לא הסוף. על גבול מצריים הדרומי, רחוק מעזה, מחזיק צה"ל כוח צבאי מעורב (בנים ובנות). מבלי כל כוונה שוביניסטית (נהפוך הוא) אני טוען כי צה"ל אינו מוכן לתת לבנות הקרביות אפשרות ללחום באזורי הקרב ממש (שטחים, לבנון וכד.) ולכן שם אותם שם אבל מחדיר בהן רוח קרב גדולה מאוד. למרות שכולם יודעים כי על פי רוב, המסתננים באזור זה הם או פליטים או מבריחי סמים, צה"ל מתייחס לכל מסתנן שצבע עורו קהה מן האשכנזי הממוצע כאל מחבל פוטנציאלי ומפעיל כוחות ונוהלים בהתאם.

כשאנחנו הגענו למילואים שמענו סיפורי גבורה על בנות שירו במבריחי סמים וגם, כן, גם בפליטים. ישבתי ב"תחנה מרכזית" במצפה רמון והשתתפתי בדיון שהתנהל בין הבנות בדבר הסיכוי להידבק באיידס או שחפת מתוך שהניחו חסם עורקים על רגלו של פליט שנורה על ידי אחת הבנות.

נוהל הפתיחה באש באזור הוא מפחיד. המפקדים, שנזרקו בחור האחרון בקריירה הצבאית שלהם, מנסים להחדיר בחיילים רוח לחימה והתוצאה היא התייחסות בלתי הולמת הן לפושעים רגילים מקרב הבדואים והן כלפי הפליטים. מבריחים נורו בגבם (זה מה שקורה כאשר חיילת מנסה לפגוע "ירי מדויק" ברגליים מ…200 מטר!!!!!) פליטים נורו גם על ידי חיילי צה"ל, שלא לדבר על החיילים המצרים שרגע אחרי זה אנו סומכים עליהם לטפל בפליטים ולהחזיר אותם "הביתה". 

אם הצליח פליט לעבור את הגבול, אם לא החזירו אותו לידיהם "הרחמניות" של המצרים, אחרי שישב בשמש או בגשם, תלוי בעונה, בשערי הבסיס (היינו שם גם באוקטובר הקודם, קר שם מאוד), הפליטים נלקחים למחנה המעצר לתחקיר אלים המיועד לגלות האם הם שליחי אל קאידה או "סתם פליטים" (שמעתי מחיילת שטענה שהיא מתחקרת פליטים למרות שלא יודעת את שפתם או שעברה כל קורס מודיעיני).

באו נאמר את האמת… צה"ל הוא באמת רק הזרוע המבצעת. יכול להיות שישנה התלהבות גדולה בקרב המפקדים והחיילים שרוצים להרגיש קרביים אבל מי שנותן את ההורעות הוא "הדרג המדיני".

היחס לפליטים בגבול תואם במדויק את היחס לו הם זוכים גם בישראל.