מעבר חופשי

בחודש שעבר הייתי במילואים על גבול מצריים.

באחד הימים האחרונים למילואים שלי, ביום שבת בבוקר, עברו את הגבול מתחת להר שגיא כ20 פליטים אפריקאים.

זמן קצר מאוד אחר כך, בנוהל זריז ומתורגל "הוחזרו" הפליטים למצריים שם ייקבע גורלם על פי אמות המידה המקובלות על המצרים.

 זה אוכל אותי ואני כועס על עצמי.

לא אמרתי כלום. לא עשיתי כלום. שתקתי כמו הגרועים במשתפי הפעולה.

אבל זו לא ההתחלה וגם לא הסוף. על גבול מצריים הדרומי, רחוק מעזה, מחזיק צה"ל כוח צבאי מעורב (בנים ובנות). מבלי כל כוונה שוביניסטית (נהפוך הוא) אני טוען כי צה"ל אינו מוכן לתת לבנות הקרביות אפשרות ללחום באזורי הקרב ממש (שטחים, לבנון וכד.) ולכן שם אותם שם אבל מחדיר בהן רוח קרב גדולה מאוד. למרות שכולם יודעים כי על פי רוב, המסתננים באזור זה הם או פליטים או מבריחי סמים, צה"ל מתייחס לכל מסתנן שצבע עורו קהה מן האשכנזי הממוצע כאל מחבל פוטנציאלי ומפעיל כוחות ונוהלים בהתאם.

כשאנחנו הגענו למילואים שמענו סיפורי גבורה על בנות שירו במבריחי סמים וגם, כן, גם בפליטים. ישבתי ב"תחנה מרכזית" במצפה רמון והשתתפתי בדיון שהתנהל בין הבנות בדבר הסיכוי להידבק באיידס או שחפת מתוך שהניחו חסם עורקים על רגלו של פליט שנורה על ידי אחת הבנות.

נוהל הפתיחה באש באזור הוא מפחיד. המפקדים, שנזרקו בחור האחרון בקריירה הצבאית שלהם, מנסים להחדיר בחיילים רוח לחימה והתוצאה היא התייחסות בלתי הולמת הן לפושעים רגילים מקרב הבדואים והן כלפי הפליטים. מבריחים נורו בגבם (זה מה שקורה כאשר חיילת מנסה לפגוע "ירי מדויק" ברגליים מ…200 מטר!!!!!) פליטים נורו גם על ידי חיילי צה"ל, שלא לדבר על החיילים המצרים שרגע אחרי זה אנו סומכים עליהם לטפל בפליטים ולהחזיר אותם "הביתה". 

אם הצליח פליט לעבור את הגבול, אם לא החזירו אותו לידיהם "הרחמניות" של המצרים, אחרי שישב בשמש או בגשם, תלוי בעונה, בשערי הבסיס (היינו שם גם באוקטובר הקודם, קר שם מאוד), הפליטים נלקחים למחנה המעצר לתחקיר אלים המיועד לגלות האם הם שליחי אל קאידה או "סתם פליטים" (שמעתי מחיילת שטענה שהיא מתחקרת פליטים למרות שלא יודעת את שפתם או שעברה כל קורס מודיעיני).

באו נאמר את האמת… צה"ל הוא באמת רק הזרוע המבצעת. יכול להיות שישנה התלהבות גדולה בקרב המפקדים והחיילים שרוצים להרגיש קרביים אבל מי שנותן את ההורעות הוא "הדרג המדיני".

היחס לפליטים בגבול תואם במדויק את היחס לו הם זוכים גם בישראל.

כמה עולים לנו עיתוני החינם

מדי יום אני נוסע ברכבת ורואה מאות אנשים מסתובבים עם "עיתון" אחד לפחות מתחת לזרוע (לפעמים גם קוראים או עושים סודוקו).
ברכבת עצמה ניתן למצוא עשרות עיתונים פזורים בכל קרון. על השולחנות, על הרצפה…
בחלק מהתחנות כבר הפסיקו להציב מיכלי מיחזור לנייר (עניין אחר ומעצבן לא פחות) מכייוון שאלו מתמלאים בעיתונים כל-כך מהר…
אתם קוראים 10 דקות (24 דקות לפי ידיעות תקשורת) אולי עושים את הסודוקו ומה אז? מה אתם עושים עם העיתון? לוקחים אותו הביתה? אולי!
סביר להניח, לפי כמות העיתוים ברכבת שאתם משאירים אותו (אותם במקרים רבים) בקרון או זורקים אותו לפח ואולי, אולי, אם לא לקחו לכם את פח המיחזור, אתם גם ממחזרים את הנייר.
מה שקורה בפועל זה שכולנו מייצרים כמויות הולכות וגדלות של אשפה ומשתמשים בכמויות גדולות והולכות של נייר בתקופה שמדברים בה כל-כך הרבה על אקולוגיה וסביבה. מדהים לראות שבמקביל לתהליכים של מודעות סביבתית ואלקטרוניזציה של התקשורת קורה תהליך מוזר והפוך (לא רק בישראל) שמגביר את השימוש במוזרים מתכלים, מזהמים וכדומה.
אולי דווקא ההרגל לאינפורמציה זמינה ומעודכנת במדיות האלקטרוניות (לצד התחושה המוכרת של נייר עיתון) רק מגדילה את הצורך שלנו במידע גם כאשר אנו בין המחשב בבית למחשב בעבודה .
טוב זה כבר עניין אחר אבל…בואו ונסכם שאין לנו, לכולנו, שום צורך ורצון בכמויות האשפה והבזבוז שאנו מייצרים בכל בוקר מחדש…
יש כמה אפשרויות פשוטות:
א. לקרוא ספר- בואו ונודה על האמת… את המידע העדכני נקבל גם מאמצעי תקשורת אחרים. החינמונים הם על פי רוב, עיתונות רדודה מאוד. אפשר להביא ספר לדרך או חומר קריאה אחר שיספק לנו תעסוקה לדקות הספורות שאנו מבלים ברכבת ללא מעש…ב. עיתון של מישהו אחר- גם האפשרות לקרוא מעל כתפו של מישהו את העיתון קיימת אבל תאמינו לי שיש מספיק עיתונים פזורים על השולחנות כדי שתוכל למצוא עותק גם בשבילך. עם מישהו עשה כבר את הסודוקו וגם את התשחץ… יש עוד אחד לידו. ואם אף אחד לא ייקח…? אז יצרני התקשורת כבר ידאגו לשים לנו עותקים על השולחנות.ג. לנוח, לחשוב, לדבר… ישנם כל-כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות בזמן הזה. אנחנו משתמשים במדיות השונות כדי למלא את הזמן שלנו ולמנוע מאיתנו את הצורך בכל אותם כישורים חברתיים ואנושים נפלאים שיש לנו. (דגלס אדמס המציא את המעלית הטלפתית שמונעת את ההמתנה ואת כל הטרחה של לעמוד ולחכות ולהכיר אנשים…)
אנחנו מוצפים בכמויות אדירות של נייר.בעוד מדינות נאורות כבר חוקקו חוקים נגד יצרניות דואר הזבל (הלא וירטואלי) ומטילות קנסות כנגד מי שמייצר זבל ומבזבז משאבים עולמיים יקרים, אצלנו זה עדיין לא קרה.
את המעט שאנחנו יכולים לעשות כדאי שנעשה.יצרניות החינמונים יפסיקו להדפיס ולהשתמש בכמויות עצומות של נייר כאשר אנחנו נפסיק לקחת.
כל פעם שמחלק העיתון מגיש לך עותק… רק לעצור לרגע… לחשוב… ולסרב בנימוס.זה פשוט.
גם ככה השתמשתי ביותר מידי מילים כדי להגיד את המובן מעליו…
דיר בלק מישהו מדפיס את זה!!!!!!!!
שבת שלום לכולם!!!!!

 

ביקרתי בצד השני של ה Blogsphere

כמה מביךבימים אלו אני שוקד על כתיבת מורה הנבוכים לבלוגר המתחיל מאת מורה נבוך. והנה טיילתי להנאתי בין החברים (של אנשים אחרים) כדי ללמוד מה קורה בצידו השני של הכפר.

מסתבר, כמו בילדותי, שגם בכפר הזה יש גיקים, פריקים, מגניבים, ערסים וסתם ילדים שאוהבים להיות בבית.

אני תמיד הייתי קצת גיק, קצת פריק והרבה בבית. ותמיד התפלאתי כשיצא לי לפגוש את החבר'ה האחרים.

אני זוכר כשיצאנו לטיולים ארציים (נוער עובד, כבוד!!!) (ילידי 71 שזוכרים את טיול חנוכה בכיתה י', הגשם וההשקמה בקלי"ה הישנה ליד גוש חום ומהביל… חוויה)

איפה הייתי? אדם??…
נכון!
(גם אני רוצה לכתוב בדיחות פרטיות)
מה שמחזיר אותי לצד השני של הכפר.
בטור ילד של בית, ילד מוגן, לא ידעתי שילדים הולכים מכות, לא ידעתי על סמים וסיגריות וסקס.
חשבתי שכולם לפחות קצת כמוני וכמו הילדים המוזרים האחרים שהיו חברים שלי.
אז הלחתי לצד השני של הכפר. לצד של המעשנים בבית הקפה הקטן (כך חשבתי) שלי ושם שמעתי אנשים מדברים… ירחם השם…
מה? ככה כולם מדברים? ככה כולם חושבים ועושים?

האמת שחצי ממה שדיברו שם לא הבנתי. וכשחשבתי שהבנתי ורציתי להגיד שמה שאמרו שם מרגש ומגניב ויפה ומזכיר לי את… קראתי את התגובות והבנתי שכנראה, לא הבנתי!!!
יש שם אנשים שמדברים בצבעים , מרימים את קולם וכותבים בסימני קריאה!!!!!!!!!!!! יותר ממני.

אז שתקתי!
אני אוהב את הצד שלי של הכפר. לא ליד הבר (סליחה על המטפורה המעורבבת) לא בחוץ עם המעשנים. אני חושב שאני הכי אוהב לשבת בפינה הרחוקה, מול הדלת כדי שאוכל לראות את כל מי שניכנס וגם את מי שהולך ברחוב.
אני אוהב את האנשים אבל כנראה קצת מפחד מהם.
ואם הם נחמדים אז אני בטוח מפחד מהחברים שלהם.